וראיתי קצת משכילי עם שכתבו דחזקה זו הוי כקול בעלמא דמה לי קול ארוך מה לי קול קצר ובהקדמה זו למדנו מלשון רש"י שאשה זו אסורה שאין הקול מוציא מידי א"א. וכ"כ רש"י ז"ל עלה דמתניתין דשלהי גיטין שיצא שמה בעיר מקודשת וזה לשונו דאלו מגורשת להקל ולינשא לשוק ליכא לפרושי דמשום קול נשרי אשת איש לעלמא עד כאן. וזו שגגה גדולה שאם זה הנדון נקרא קול בעלמא לא ידענא חזקה מאי היא. ואם לומר שאין באיסור אשת איש חזקה הא ודאי ליתא דבכמה דוכתי אמרינן מוקמינן לה אחזקתה אי פנויה פנויה ואי אשת איש אשת איש והרמב"ם נמי כתב עד שיהיו שם עדים או עד שתוחזק. והנה לפי דעתם זה שמשוין קול לחזקה כמו ששורפין על החזקות שורפין על הקול. ודבר זה אי אפשר והרי החזק [שבקולות] הוא פלוני מהיכן שמע וכו' כההיא דשלהי גטין ואפ"ה לא מהני להוציא את האשה מחזקתה אם היתה בחזקת אשת איש עדיין היא בחזקתה דדוקא ביצא עליה קול שנתקדשה מהני קול להתירה דטוט אסר וטוט שרי וכן הסכימו המפרשים ז"ל. וכן אם היתה בחזקת פנויה לא מהני קול אפילו חזק שהוא שנים מפי שנים והלכו להם למדה"י להוציאה מחזקת פנויה וכן כתב רש"י פרק המגרש עלה דהא דתניא נשואה אין חוששין לה וז"ל יצא על פנויה קול שהיא נשואה זה ימים ואנו מוחזקין בה שהיא פנויה אין חוששין לה דקלא דמתני' היינו שאומרים היום נתקדשה פלונית ע"כ. הרי לך בהדיא דקול לאו היינו חזקה דחזקה עדיפא טובא. תדע עוד דאפילו קול גדול כזה דאמרן בשלהי גיטין דעל ידי דאתחזק ההוא קול בבית דין וכן כתבו הפוסקים ז"ל. אבל חזקה לא בעינן שתתחזק בבית דין. ואעפ"י שהוא דבר פשוט אכתוב לך לשון מהרר"י קולון ז"ל בשורש פ"ז וז"ל ואע"ג דהתם מיירי בקול שהוחזק בב"ד וכגון דאמרי פ' מהיכן שמע מפלוני וכו' פשיטא דהתם דליכא אלא קול בעלמא צריך שיהיה כן. דאלת"ה לא הנחת בת לאברהם אבינו מותרת להנשא שלעולם יצא קול שנתקדשה לאחר. אבל הכא דאיכא חזקה טובא פשיטא דלא צריך שיתחזק בבית דין וכדהוכחתי לעיל מההיא דמלקין על החזקות וכו' ע"כ. הרי למדת גדולה חזקה. ומעתה אתה יכול לגמור מדברי רש"י ז"ל הפך מה שלמדו הם דמשום קול לא נשרי אשת איש לעלמא אבל בחזקה נשרי ונשרי וזה ברור. קצורו של דבר גדר הקול הוא קול שיוצא בלי הסכמה ואינו הולך ומתחזק ולזמן קצר. גדר החזקה שהולך ומתחזק הדבר בלי ערעור לזמן ארוך. ומעתה לנדון דידן דאיכא כמה לטיבותא. חדא שהבאים בחברתה שראו את גרושיה החזיקה אותה בגרושה ברוד"ס לזמן ארוך בלי ערעור ותו דאיכא עד אחד אומדנא דמוכח דגרושה היא. ותו דאיכא עד אחד שראה את גרושיה. ותו דאיכא עדים מפי עדים שנתגרשה. ותו דכבר נשאת ולא תצא. ועיקר סמיכות הוראה זו על החזקה והנך טעמי צניפים נינהו. והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' אבי זמרא:
תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתתקט״ז סימן ד׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק ד, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
