תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתתס״ט סימן ה׳

עוד יש טעם שלישי דאפילו תימא דמלוה היו המעות של היתומה אצל ראובן קיימא לן הולך ותן גבי מלוה ופקדון כזכי דמי. וראובן עשה את שמעון שליח לתת המעות ליד היתומה כאשר כתב לו בכתבו והחצי תתן ליתומה ואם יתן שמעון ליתומה החצי עשה שליחותו ונתקיים השליחות ואם לאו בטל השליחות והוי כאלו המעות עדיין הם ביד המשלח ולא יצאו מרשותו ועתה הרי הוא אומר בכתבו ראשון ושני שינתן החצי ליתומה לפי שהם פקדון בידו והדבר ברור בכל הגמ' שאם לא עשה השליח שליחותו נתבטל השליחות בין לענין ממון בין לענין גיטין. וראיתי להרמ"ה ז"ל שכתב כן בכיוצא בזה וזה לשונו אם השליח בא להחזיק בהן בשביל חוב שיש לו אצל המלוה או המפקיד אין יכול. דכיון דאמר לו הולך כמאן דאמר ליה וכי דמי או הולך ע"מ שתתן לו לפלוני דמי. ואי מקיים תנאי זכי ואי לא לא זכי וכאלו לא יצא מיד הלוה או הנפקד עד כאן. והדבר ידוע כי תן עדיף מהילך והא גבי מתנה דהולך לאו כזכי סבר הרמב"ם ז"ל דתן כזכי דמי. ואע"ג דאיכא מאן דפליג עליה בהא מכל מקום לדברי כולם תן עדיף מהולך. ולגבי מלוה ופקדון שניהם מהני. וא"ת בשלמא התם החזיק השליח בשביל חוב מי שנשתלחו לו אבל בנדון דידן החזיק השליח בשביל חוב שיש לו אצל המשלח ויכול להחזיק וכן נמצא כתוב בתשובה לא ידעתי למי וז"ל ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ראובן לשמעון טול מנה זה וזכי בו ללוי שאני חייב לו. וקבל שמעון המנה בשתיקה ולאחר שקבל אמר אני זכיתי באלו המעות בשביל החוב שאתה חייב לי זכה שמעון במנה וראיה מדאמרינן ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי ונטלה ואמר זכיתי בה זכה בה. והכא נמי נכסי ראובן כלפי שמעון ולוי הם כמציאה והפקר וכי היכי דהתם זכי הכא נמי זכי עד כאן. ואפילו אם תרצה לומר שזהו בעל התרומות שחולק עם הרמ"ה בדין הראשון כמו שכתוב בטור ומאן לימא לן דדינא שוה בתרוייהו דילמא מודה הרמ"ה בדין זה דאם החזיק השליח בשביל חוב שיש לו אצל המשלח זכה. י"ל דלעולם הרמ"ה חולק בשני הדינין. חדא דהא תלי טעמא דהוי כאומר לו על מנת שתתן לפלוני. ואי לא מקיים תנאיה הוי כאלו לא יצא מיד הלוה והנפקד. הכא נמי כיון דלא קיים תנאיה הוי כאלו לא יצא מיד המשלח. ותו דכד דייקת בה שפיר תשכח דכל שכן הוא דהשתא היכא דהחזיק בשביל חוב שיש לו אצל מי שנשתלח לו נתבטל השליחות אע"ג דלא איכפת ליה למשלח כל שכן אם החזיק השליח בשביל חוב שחייב לו המשלח שנתבטל השליחות דודאי קפיד בהכי דניחא ליה דליקום בהימנותיה כל שכן הכא שאומר שהם מעות של פקדון. וזה טעם ברור מאד עד שאני אומר שבעל התרומות יודה בה. ואותה תשובה איני יודע מי שנאה. ומהך דמציאה אין ראיה כלל לדעתי. דהתם אם תתבטל השליחות כ"ש שזכה המגביה מההפקר אבל בנדון דידן אם נתבטל השליחות חזר הממון להיות ברשות המשלח והרשות בידו ליתנו לכל מי שירצה מבעלי חובותיו. ואפילו את"ל דתליא בפלוגתא על הרמ"ה ז"ל יש לנו לסמוך. חדא שהוא רב גדול מובהק ומפורסם. ותו שיש בידינו כלל גדול מקדמונינו שכל סברא שמביא הטור ז"ל באחרונה עליה יש לסמוך. ותו שכתב אבל הרמ"ה כתב וכו'. וזה הלשון משמע למבינים שזו היא הסברא שהוא חפץ בה. הילכך כיון דאיכא תלתא טעמי חדא שטר אפטרופסות לשמעון. ותו דמעות היתומה היו פקדון ביד ראובן כדי לאחזוקי גברא רבא בשולח יד בפקדון לא מחזקינן. ותו דלא עשה השליח שליחותו ובטל השליחות וכאלו לא יצאו מיד ראובן. ועתה אומר שהם פקדון של היתומה הדבר ברור שמוציאין משמעון ונותנין ליתומה וחוזר שמעון בחובו על ראובן. ואפילו אם תרצה לומר שאין ראובן נאמן לומר פקדון היו בידי ובתורת פקדון שלחתים. מכל מקום כיון שאנו רואים כאלו המעות עדיין לא יצאו מיד ראובן מהטעם שכתבתי למעלה הוי כאלו הם מונחים ביד בית דין. ובאין שמעון והיתומה לגבות מהם חולקין בשוה לא לפי החובות. ואע"ג דמלוה של שמעון מלוה בשטר ושל היתומה על פה כיון דמודה שמעון שעדיין חייב ראובן המעות ליתומה תו ליכא למיחש לקנוניא. ולהאי טעמא נמי אי טעין שמעון שקודם שבאו המעות לידו אמר שאינו רוצה להיות שלוחו של ראובן לתת המעות ליתומה ולקח אותם מיד השליח לעצמו בחובו מה שתפס תפס. אבל אם מודה שתחלה כשלקחם לקחם לעשות שליחותו של ראובן כפי מה שנראה מן השאלה או שיש עדים על זה שוב אינו יכול להחזיק על עצמו מהטעם שכתבנו. אבל לפי הטעם שכתבתי שהיו פקדון כאשר הוא מפורסם וראובן שלחם בתורת פקדון כאשר נראה מכתביו אפילו שמעון צווח ואומר לעצמי אני נוטל אין שומעין לו לתפוס הפקדון ואפילו יתברר שאין אלו המעות אותה של פקדון בעצמם כיון שהחזירם לפקדון דהיינו שמצוה לתת אותם ליתומה עדיין יש להם דין פקדון דלא אמרו שולח יד בפקדון או שואל שלא מדעת נתחייב באונסיו אעפ"י שהחזיר למקום שנטל אלא לתועלת המפקיד. דאלת"ה לדעתו תקנו כן שהרי יבא המלוה של הנפקד ויגבה מהם אעפ"י שהמפקיד עומד וצווח יאמר לו כבר שלח בהם יד ונעשו מלוה אצלו. וג"כ אם מת נעשו כשלו ותגבה מהם אשה כתובתה ונמצא המפקיד מפסיד אלא ודאי לא אמרינן הכי אלא הרי הוא כפקדון שקבל עליו אחריותו. וכל שכן עם מה שכתבתי למעלה שהיה מותר ראובן להשתמש בהם וזה פשוט מאד. והוי יודע שאפילו היה הדין עם שמעון לא נקרא איש אמונים דאע"ג דקיי"ל דהמחזיק בפקדון של ראובן בשביל חוב שיש לו אצלו יכול לעשות כן מדינא ולא מפקינן מיניה אפ"ה לא נקרא איש אמונים. והכי איתא בהדיא במדרש על פסוק בידך אפקיד רוחי כיון שאדם מפקיד רוחו בידו של הקדוש ברוך הוא אף ע"ג שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה מחזיר לו פקדונו וחוזר השליח ונוטלה ועל כן נקרא נוצר אמונים דכתיב אמונים נוצר ה'. וכל מי שאינו עושה כן לא נקרא איש אמונים וכן כתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך. והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' אבי זמרא: