תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשצ״ט סימן ד׳

הרי לך בהדיא שאפילו אחר שקבלה קדושין מאחר הצריכה גט. וכל שכן בנדון דידן שיש לחוש להצריכה גט. וכן כתב הר"ן ז"ל אלא שיש מי שאומר דאע"ג דקיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. אפילו הכי לענין גיטין וקדושין אזלינן לחומרא. והויא לה ספק מקודשת דהא משמע בפרק המגרש וכו'. ואע"ג שהר"ן ז"ל דחה ראייתו מכל מקום כבר נהגו בדורות הללו להחמיר בכל חומרות הפוסקים בגיטין וקדושין. עוד כתב דכיון דשניהם מודים שטרח ראובן הנזכר להביא עדים מן השוק עד כאן. לא ידעתי מי הגיד לו שהלך להביא עדים מן השוק דדילמא שם היו עומדים. ועוד שכתב כיון ששניהם מודים מה שיהיה הודאתם הרי אינם נאמנים אלא אם כן מעידים העדים לנו ולמדבר עמה על עסקי קדושיה וזה ברור אפילו למתחילים. ואפילו יש שם עדים שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה ויצא לבקש עדים אחרים לקדשה הפסיק הענין ואין כאן ידים מוכיחות תדע דהא אם עסוקין מענין לענין באותו ענין כגון שפסקו מלדבר בקדושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים שאינם לצורך הקדושין נחלקו המפרשים דאיכא מאן דאמר אינה מקודשת וכל שכן זה שהפסיק הענין ויצא לחוץ להביא עדים דפשיטא דאין כאן ידים מוכיחות. אבל אם אמר לעדים בפניה איני רוצה לקדשה בפניכם והריני הולך להביא עדים לקדשה בכהאי גוונא הוו ידים מוכיחות ואפילו שלא פירש הויא מקודשת. אבל בנ"ד שאין שם עדים שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה אינו כלום שאפילו מודים שניהם שאמר לה הרי את מקודשת לי אינו כלום דאין קדושין בלא עדים. ויש מי שהורה שאם מדבר עם אחרים בפניה על עסקי קדושיה ונתן לה סתם הויא מקודשת. וכתב רבינו ירוחם ז"ל ואם סלקו מענין לענין אפי' שמדברים באותו ענין כמו שמדברים בענין הנדוניא והנשואין אינה מקודשת ע"כ. עוד כתב תשובת הרשב"א ז"ל שהבאתי למעלה אלא שכתבה בשם הרמב"ן ז"ל ולמד ממנה דאם הוא בכענין זה כלומר שאמר הריני נותן לך אבל אם אמר הרי את מקודשת לא חיישינן כלל. הא ליתא דלדעת יש מי שאומר שהביא הר"ן ז"ל בכל גוונא חיישינן לקדושיו וכן לדעת הרשב"א ז"ל עצמו אפילו שלא אמר לה הריני יש לחוש. וזה לשונו בחדושיו והילכך לענין קדושין אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת ומיהו איכא למימר דחוששין לה וצריכה גט ע"כ. וכיון שכן יש לדקדק מאי בכענין זה דקאמר ז"ל בתשובתו דהא אפילו לא אמר הריני חוששין לה וצריכה גט. ותו קשה דמשמע דמשום דאמר הריני הוו קצת ידים מוכיחות והוא ז"ל כתב שמא בקדושין בכענין זה לא בעינן ידים מוכיחות משמע דלא הוו מוכיחות אלא דלא בעינן להו ואם כן מאי בכענין זה דקאמר. ותו דמלת הריני אינה מעלה ומורידה דהא טעמא הוי משום דאין מוכיח שמקדש אותה לעצמו והכי אמרינן גבי גיטין אין אדם מגרש אשת חבירו משמע דבקדושין הוי טעמא משום דשמא מקדש אותה לחבירו ויש כאן ידים אבל אינם מוכיחות ואם כן אפילו שיאמר הריני נותן אין כאן הוכחה טפי שאיפשר דהכי קאמר לה הריני נותן לך זה בקדושין לראובן. הילכך נ"ל דתרתי קאמרינן בקדושין שיש לנו להחמיר בהם ובכענין זה שהעדים מעידים דלקדש נתכוונו. וא"ת אמאי צריך לתרי טעמי. וי"ל מפני שהוא מחמיר בה טפי שאפילו קדשה אחר צריכה גט מן הראשון ומשום הכי ארכבא אתרי טעמי. והשתא ניחא לשון בכענין זה אשר דקדק בעל ההוראה. ומה שכתב דקחי זה הפרח לכתובה וקדושין חשיב כמו הריני אינו נכון כלל שאם יש חילוק בין לשון הרי את מקודשת להריני נותן לך זה בקדושין כפי מה שהוא חושב א"כ קחי זה הפרח וכו' ג"כ הוי כמו הרי את מקודשת וזה ברור אלא קושטא דמלתא דאין חילוק ביניהם וכדכתיבנא. וז"ל בתשובה אחרת וכן ילמד אדם לתוך ביתו ולנערותיו לאסור עצמן על דעת המקום וע"ד רבים בלא שום פתח וחרטה כל ממון שינתן לה בתורת קדושין אפילו שתקבלם מדעתה אם לא בפני פלוני ופלוני וכן הודעתי אני פעמים לבנות עירנו. עוד כתב תשובת הרשב"א על אשה שאסרה על עצמה הניית שמעון ובא שמעון וקדשה והשיב ז"ל אינה מקודשת. וחילק המורה הזה בין היכא דנדרה הנייה מאחד מיוחד להיכא דנדרה דרך כלל ולא היה דעתה על זה לפי שמכירתו ואוהבת אותו. ודברים אלו אסור לאומרם כל שכן להאמין בהם כיון שאסרה עצמה כל הנאת קדושין שבעולם הרי המקדש הזה בכלל האיסור. ואם באת לחלק איפכא מסתברא דאדרבא משום דמכירתו ואוהבתו חששו שלא יקדש אותה שלא מדעתם כאשר עשה ולפיכך הדירוה. וזה החכם המורה איפשר שלא ראה כל לשון התשובה שאם היה רואה אותה לא היה טועה טעות מפורסם כזה שכתב ז"ל וכן הנהגתי אני במקומי להסיר המכשולות מפני הרמאין עד כאן. וזה ודאי מורה כי דרך כלל הנהיג להדירן מכל הנאת קדושין כנדון דידן ולרוב פשיטותו לא ראיתי להאריך. וגם מה שטען אחרים הדירוה ולא נדרה מעצמה אינו כלום שהרי פסקו כל הפוסקים לענין שבועות ונדרים לא שנא נשבע ונדר מעצמו או שהשביעוהו והדירוהו אחרים וקבל וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות שבועות וכן מפורש בכמה מקומות בגמרא וגם זה טעות לא יטעו בו אפילו המתחילים. ומה שהביא ראיה מההיא דפרק (ד') האשה דאשה גדולה שקפצו עליה וכו' שאמרו חכמים ז"ל אם נתנה אמתלאה לדבריה נאמנת ואין לך אמתלאה גדולה מזו שיודעתו ומכירתו ואף הרשב"א ז"ל מודה בענין זה עכ"ל. חס ליה להרשב"א שיודה בשגעון כזה אלא שזה המורה מדמה מלתא למלתא ולא דמיין דהתם הפה שאסר הוא הפה שהתיר ע"י אמתלאה אבל הכא שלא על פיה נאסרה שכבר יש עדים שהיא מודרת הנאה מכל קדושין שבעולם. ובשלמא אם לא היו שם עדים והיא אומרת מודרת הנאה אני וכשבא לקדשה זה נתנה אמתלאה לדבריה היה דומה לההיא דהאשה אבל כיון דאיכא סהדי מה יועיל אמתלאה. ואפילו לפי דרכו אין כאן אמתלאה. דאדרבה מפני זה שיודעתו ומכירתו הדירו. ועוד שאין שייך בזה אמתלאה כי אמתלאה הוא טעם וסברא למה שאמר בתחלה אבל זה אינו אלא פתח להתיר נדרה שאומרת לא היה דעתי בשעת הנדר על זה לפי שאני אוהבו ואפילו תימא שזה פתח היה צריך התרת חכם או שלשה הדיוטות וכיון שלא התירוה אין כאן קדושין כלל ולא בית מיאוש. עוד כתב כי טעמו של הרשב"א ז"ל הוא מטעם דלא אמרינן הואיל ואלו אבות עולם פסקו הלכתא כרבי אליעזר דאמרינן הואיל והכא נמי אמרינן הואיל ואי בעיא מתשיל עלה כדידה דמיא ומקודשת ע"כ. וזו קשה מן הראשונות שעושה מחלוקת בין הפוסקים במה שלא נפל מחלוקת וכי לית ליה להרשב"א הואיל והא ביו"ט פסקו הלכה כרבא דאמר אמרינן הואיל אלא משמע שלא ראה לשון התשובה או לא הבין הלשון שיש בו קצת טעיות והרי לך לשון תשובתו מועתק מספר כתיבת יד והטעם שאמרת משום דיכולה לישאל לא אשכחנא בכי האי הואיל ולא אמרינן הואיל אלא במה שהוא שלו אלא דאריא רביע עילויה כיין לנזיר בין שהוא שלו בין שערבו לו אחרים בשלהם זוכה הוא בגוף היין דהא מותר לו ליהנות ממנו ובשלו אמרו הואיל א"נ במה שאין לאחרים רשות בו כגון הפקר או מי שלקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני דאמרינן בזה אפי' תרי מגו דהיינו מגו דאי בעי מפקר נכסיה ומגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני אבל לזכות במתנה שנתנו לו אחרים ובאותה שעה שהוא אינו יכול ליהנות בו לומר שיהא שלו הואיל ואי בעי מתשיל אינו דכיון דבשעה שקבלו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו שוב אין לו זכות בו ואע"ג שנשאל אחר כך דכיון דבשעת מתנה לא זכה שוב אינו יכול לזכות הא למה הדבר דומה וכו' והילכך הכא נמי מיד הוו להו כסף קדושין בפקדון בידה וכאותה שאמרו במקדש אחותו וכו' הרי לך בהדיא דהרב ז"ל אית ליה הואיל אבל בנדון דידן לא אמרי' ליה. כתב עוד יש כאן חששה אחרת כיון שבית דין אסרה כבר יצא שמה בעיר מקודשת תדע וכו'. יראה לי שזה המורה פוסק הדינין מסברתו בלא שום ספר ולא ידע שום בקיאות וכי אפילו לפי דעתו שנקרא זה יצא שמה בעיר מקודשת מכל מקום הרי קול וכמה שוברות עמו חדא ששמעו שהבתי דינים חלוקים בו. ותו שהרי נתקדשה בלשון שאינו טוב שלא אמר לי. ותו שהרי שמעו שמתחלה אסרוה שלא תהנה מכל קדושיה ואפילו שמעו האמתלאה אפילו לאחר כמה ימים אם נראין הדברים לב"ד סומכין עליהם ולא הוחזקה מקודשת. ותו שהרי הב"ד הראשון לא אמרו אלא שחוששין לקדושיו ואין זה יצא עליה קול מקודשת וכל שכן שאין זה קול שהוחזק בב"ד כיון שב"ד אחר חלוק בדין בעצמו. הילכך איני רואה מקום לחששה זו. עוד חתם דבריו הכא נמי טעו לומר קא שרו מקודשת לעלמא דקסברי אין קדושין אלא היכא דאיכא חכם עד כאן. ובודאי הוא יטעה בכיוצא בזה אבל אפילו הטפשים שבישראל לא יטעו בזה שאם שני עדים הורגים את הנפש איך לא יועילו לקדושיה עד דאיכא חכם. כללות הדברים נלאתי נשוא טעיות הוראה זו לא ראיתי כמוה בכל הארצות לרוע ואעפ"י שהוא מחמיר עתיד הוא לומר על אסור מותר ולכן אנן בנדון דידן לא חיישינן כלל להני קדושי ומינה לא תיזוז ולא תחוש לחומרת המחמיר. והנלע"ד כתבתי: