תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתש״פ סימן ב׳

אי נמי משום האי טעמא כפה אותו לחלוץ בחנם. אי נמי במקומו נהגו לחלוץ אבל לא נהגו לכוף אלא להבדל ממנו כמו שכתב הסמ"ק אבל לכוף אותו ע"י נדוי לא נהגו וזה מפני שהיה נער ובער כפה אותו נדוי עד שחלץ ואיך נביא ממנו ראיה לדידן ולאתרייכו לפי שלא נהגו לחלוץ או לסתם מקומות וכל שכן לדעת האומרים מצות יבום קודמת. ואפי' תאמר שאתם נגררים אחר מנהגי אשכנז נר"ו. הרי באשכנז נהגו ליבם. תדע שהרי באותו מקום הנקרא שו"ם הוצרכו לתקן תקנות קבועות לחלוץ משמע דבשאר מקומות אשכנז נהגו ליבם וכן העידו רבים. וכבר נתברר לך שכיון שהדבר תלוי במנהג מקומות ונהרא נהרא ופשטיה ואין מביאין ראיה ממקום למקום. ותו דעיקר סמיכות המתיר הוא על תשובה זו של הרא"ש והוא ז"ל כתב שאין כופין בשוטים במלתא דאיכא פלוגתא וכתב בתשובה והטור בשמו וז"ל וכתב א"א ז"ל וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא זכרונם לברכה ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים כדי שלא יהיה הגט מעושה וכן כתב הרשב"א דאין כופין בשוטים אלא למוכה שחין וחביריו הילכך אפי' לדעת האומרים לכוף לחלוץ לא יפה עשו לאסור אותו במאסר ולמסרו ביד עכו"ם כתא מכמר עד שיחלוץ כיון דאיכא פלוגתא כי יש לחוש לחליצה מעושה. ומה שכפה הרא"ש לאותו נער אפשר ע"י נדוי או שמתא דבדברים לא יוסר עבד אבל לכוף בשוטים לא אפי' הרא"ש ואין לחלק בין מאסר לשוטים כיון שהכל הוא סיגוף לגוף ופשוט הוא וכ"ש לאסור ביד עכו"ם אכזרים הם לא ירחמו. עוד כתב טעם להכשיר חליצה זו מפני שהיה שואל ממון ובודאי לא היה מתכוין למצוה. כמה תשובות בדבר חדא דמהאי טעמא היה להם לעגן הדבר עד שיתרצו כיון שהיא עשירה ויעשו פשרה וכדכתב ה"ר פרץ ז"ל. ותו דהיה להם להטעותו תחלה ואם לא יוכלו להטעותו אז היו כופין אותו לדעתם דס"ל דכופין אבל לכוף אותו בתחלה כאשר נראה מלשון השאלה לא יפה עשו וכיון שהיה שואל ממון קרוב הדבר להטעותו אבל נ"ל כי קרובי האשה אלמים היו ולגרמייהו עבוד ואת פי החכם לא שאלו. והרא"ש לא כתב בשאלה שהיה שואל ממון להשים אותו טעם לכפייה אלא לומר שיכופו ויחלוץ לה בחנם וברור הוא מתוך לשונו. ותו דאין ראיה משאלת הממון לומר שאין מתכוין למצוה דדילמא הוא רוצה לקיים מצות יבום להקים שם המת על נחלתו. וכיון שהיא אינה חפצה בו אינו רוצה לחלוץ לה בחנם ושואל ממון. וכן נראה מלשון השאלה כי בתחלה טען שרוצה ליבם. דבשלמא היכא שהיבמה היא גדמת או שאינה ראויה לו מצד עצמה כהנך דמייתי גמרא וכדכתיבנא לעיל איכא למימר עיניו נתן בממון אבל אשה הגונה ועשירה כנ"ד אין הדבר רחוק דמתכוין לשם מצוה דכמה בחורים נושאין נשים אלמנות גדולות מהם בשנים אפי' שלא במקום מצוה הילכך אין שאלת הממון ראיה לומר שמתכוין שלא לשם מצוה. עוד כתב כ"ת טעם להתיר חליצה זו לדעת כל האומר מצות חליצה קודמת דסברת הרא"ש היא דאין כופין בשום טענה אלא במוכה שחין וחבריו ואפ"ה בהאי מעשה דנער ובער הודה לכוף אותו לחלוץ והולדת מהקדמה זו שכל הגאונים דס"ל אין כופין מודו בדינו של הרא"ש שאם היה נער ובער ואין לו במה לפרנס כופין אותו לחלוץ וילמד סתום מן המפורש. וכבודו במקומו מונח אגב שטפך לא עיינת בהקדמה ולא בתולדה דהא הרא"ש בשטת ר"ת אמרה וכן כתב הטור ור"ת עצמו לא אמר דאין כופין אלא היכא דידעינן בודאי שהוא מכוין לשם מצוה כגון שבא לחלוץ תחלה וכיוצא בו. דכיון דמכוין לשם מצוה אין כופין לחלוץ אבל בסתם בני אדם כופין לחליצה ס"ל וכן כתב הטור בעצמו וז"ל ור"ת כתב דמצות חליצה קודמת ואפי' אם שניהם רוצים ליבם אין שומעין להם אלא א"כ וידוע וכו' הדברים וקל וחומר אי בזמן ששניהם רוצים ליבם לא שבקינן להו כ"ש הכא שהיא אינה רוצה ליבם דלא שבקינן להו אלא כייפינן ליה לחלוץ. הרי ההקדמה אשר עליה בנית הטור בעצמו בשם ר"ת ואביו כתב דלא ס"ל כאשר אמרת אלא כופין לחלוץ ס"ל ומה שהצריך הרב לטעמא דנער ובער הא תריצנא לה לעיל. ואפי' אם נודה להקדמה דהרא"ש ס"ל אין כופין חוץ ממוכה שחין וחביריו לא יתחייב ששאר בעלי סברא זו יודו לדינו של הרא"ש שהרי לא עדיף טעמא דנער ובער ממי שיש לו אשה אחרת שעובר על תקנת ר"ג שבמקום שפשטה תקנה זו קבלוה עליהם כדין הגמרא ממש כדכתבו ז"ל ואפי' שהוא בכח תקנה זו סבירא להו ז"ל דלא כייפינן ליה כל שכן במי שהוא נער ובער דלא כייפינן ליה לחלוץ. וגדולה מזו אני אומר כי אפי' לדעת האומרים דמי שהוא נשוי כופין אותו לחלוץ לא יודו בדינו של הרא"ש ז"ל דבשלמא התם איהו בעי לעבור על תקנת ר"ג דנפשטה ומכח ההיא תקנתא הויא עליה יבמתו באיסור ערוה דאפקעוה רבנן לזיקתו ע"י חליצה מעושה כזו דאלימא כחה דתקנתא טובא ומשום הכי כייפינן ליה לחלוץ. אבל יבמה שנפלה לפני נער ובער זקוקה היא מן התורה ונהי דמצות חליצה קודמת לדעת הני רבוותא. מ"מ לא כייפינן ליה דלא ליהוי חליצה מעושה. ומה שסמך הרא"ש לעשות מעשה משום דמנהג מקומו לכוף לחלוץ וכל הנושא אשה לדעת אנשי מקומו הוא נושא וכדכתיבנא אבל במקום שאין מנהג ידוע וכ"ש במקום שנהגו שלא לכוף לחלוץ אפי' הרא"ש ז"ל מודה דאין כופין. הילכך כיון דאי קנדיא לא נהגו לכוף לחלוץ לא יפה עשו לכופו. וקרוב בעיני להיות חליצה מעושה. כל זה כתבתי לפי שטת הטור אבל לפי מה שכתבו התוס' בפרק אעפ"י בסברת ר"ת כך היא דהיכא דמכוונים לשם מצוה אין כופין לחלוץ אפי' במילי והיכא דלא בריר לן אי מכווני לשם מצוה או לא כופין לחלוץ במילי. ואי תבע איהו ליבם לא כייפינן ליה לחלוץ בנדוי וכיוצא בו. והתוס' היו בקיאין בדברי ר"ת יותר מזולתם. ואם תהיה סברת הרא"ש כר"ת אתיא ההיא עובדא דשאילו קמיה כפשטא דאי לאו מפני שהוא נער ובער לא היה כופהו לחלוץ. אבל איניש דעלמא אי תבע ליבם אין כופין אותו לחלוץ בנדוי וכיוצא בו וכל שכן בשוטים. וכן אני סובר כסברת הרא"ש זכרונו לברכה אעפ"י שאין נראה כן מלשון הטור ז"ל. ולפי דרכנו ההקדמה שהקדמת כי סברת הרא"ש אין כופין לחלוץ היא אמתית. אבל התולדה לא תתחייב וקל להבין ולא תפשתי עליך בהקדמה אלא מפני שכללת הטור עם סברת אביו ולפי מה שכתב הטור יצא דסברת ר"ת והרא"ש ז"ל דמי שאין מתכויה למצוה כופין לחלוץ ועיין עליה. ולענין אם היא חליצה בדיעבד ואם עלתה לא תרד. לפי מה שכתבנו למעלה לא הויא חליצה וצריכה חליצה אחרת אבל ליבם אי אפשר. ומכל מקום מודה אני שאם נשאת בחליצה זו שאין מצריכין אותה חלילה אחרת. שכדאי הם הריא"ף והרמב"ם ורשב"ם ורש"י ז"ל שסבירו להון שכופין כדין מורדת וכל שכן ביבמה. ובנדון דידן לסמוך עליהם אחר שנשאת ואפי' שכפו אותו בשוטים דאיכא מאן דסבירא ליה דאיכא כפייה בשוטים ונסמוך עליהם בדיעבד אבל להתירה לכתחלה לינשא בחליצה זו איני מסכים כלל. כיון דאפשר לרצותו ויחלוץ לה חליצה כשרה לא מיקרי כי האי בדיעבד כיון שהיבם עומד לפנינו ואפשר לתקוני מתקינן. ותו דלגבי מי שבא לישא אותה ובא לשאול אם מותר או אסור הרי הוא לגבי דידיה לכתחלה ומורין לו להחמיר. ומכל מקום אם לא התרצה במה שדרך בני אדם להתרצות כפי ערכו וכפי ערך האשה מודה אני שינדו אותו עד שיחלוץ לה כיון שהיא אסורה עליו שהרי כבר חלץ לה אפי' שהיה אנוס יש לחוש לדברי האומרים כופין לחליצה לענין שיהיה אסור לייבם: