תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשס״ה סימן א׳

שאלה שאלת ממני ידיד נפשי על מעשה שהיה בשנת הרצ"ט ליצירה נתעוררו קהל הספרדים על קהל המוסתערב על ענין חזרת התפלה בקול רם שנהגו במצרים שהש"צ מתפלל תפלה אחת בקול רם וזה כנגד דין הגמרא והפוסקים וספרי הקבלה. וכן היה זה המנהג בכל המלכות בעיר הקודש ועזה וצפת ודמשק וחלאב וטענו כנגדם כיון שבכל הקהלות הנזכרות היה מנהגם כך וחזרו לדין הגמרא שגם קהל מצרים יחזרו גם הם ויתפללו שתי תפלות אחת בלחש ואחת בקול רם. טענו קהל המוסתערב שזו תקנת הרמב"ם ז"ל שכתב בתשובה בלשון ערב וזה העתק שלה ראוי בזמננו שלא יתפללו בלחש ואח"כ בקול רם לפי שכשיחזור שליח צבור להתפלל בקול רם כל מי שהתפלל ויצא ידי חובתו יהפוך פניו לספר עם חבירו או לשיחה בטלה ויחזור פניו מהמזרח וירוק ויסיר כיחו וניעו וכשיראה אותו חבירו שאינו בקי יעשה גם הוא כן בלי ספק ויחשוב שזה שאומר שליח צבור אין לסמוך עליו וא"כ יצא מבית הכנסת כל מי שאינו בקי והוא לא יצא ידי חובתו ותתבטל הכוונה אשר בעבורה חוזר שליח צבור התפלה שהוא להוציא את שאינו יודע. ואמנם כשלא יתפללו הקהל בלחש כלל אלא יתפללו הכל אחר שליח צבור תפלה אחת בקדושה כל מי שיודע להתפלל יתפלל עמו בלחש והבלתי בקיאים ישמעו ויכרעו כולם עם שליח צבור ופני כל העם אל ההיכל בכוונה ויצאו כולם ידי חובתן ויהיה הדבר הולך על נכון ויושר וימנע טורח האריכות ויוסר חלול השם שנתפשט בין העכו"ם שהיהודים רוקקים וכחים ומספרים בתוך תפלתם שהרי הם רואים זה תמיד ומעידים עליו וזה היותר נכון וראוי אצלי באלו הזמנים מצד הסבות שזכרתי וכתב משה עד כאן. וכן העיד עליו רבי אברהם בנו ז"ל בספר שחיבר בלשון ערב וזה העתק דבריו כבר נודע ונתפשט ונתפרסם מה שתיקן אבא מארי ז"ל והסכימו עמו כל תלמידי חכמים שהיו בדורו וכל היושבים בבית מדרשו והוא שראה שחזרת שליח צבור התפלה בקול רם אחר שהתפלל בלחש לא יקשיבו אליה כל העם לשמוע ממנו באימה ויראה וענוה בעמידתם לתפלה אלא מספרים זה עם זה בשיחה בטלה וכיוצא בה אמנם בשעת הקדושה יענו קדוש קדוש וכו' ובשעה שאומרים מודים התלמידים הזהירים אומרים מודים דרבנן ואם כן יש בזה מכשול עון גדול לפי שסיפור העם בעוד ששליח צבור מתפלל ואינם מקשיבים ביראה ומוסר יש בו זלזול כבוד שמים והוא דבר נראה לחוש. וסבת זה הוא שהם אומרים שכבר יצאו ידי חובתם בתפלת הלחש ואין להם עסק בחזרת התפלה ולכן התקין שיגביה שליח צבור קולו בתפלתו בתחלה ויהיה הדבר הולך בתפלה כמו בפריסה על שמע ששליח צבור מגביה קולו בתחלה להוציא את שאינו בקי ושאר העם יתפללו אחריו להוציא עצמן ויאמר קדושה בברכה שלישית והעם עונים אחריו ויתפללו כולם ביחד עד שיסיימו התפלה כאחד ונתפרסם זה התקון במצרים כל ימי חייו ואחר מותו והוסר המכשול שהיו הצבור נופלים בו ולא חלק עליו שום אחד מחכמי דורו לפי שלא היה ביניהם אז לא איבה ולא קנאה ולא היה מי שהוא עני בחכמה מכנים עצמו בהוראה כמו שאירע בזמננו מן החולקים שחלקו על הסדורים והתקונים ההגונים שעשינו ע"כ לשונו. עוד טענו שלא היה פוצה פה על המנהג הזה מכל הנגידים והחכמים והדיינים ואנשי השם ובעלי הקבלה שהיו בארץ הזאת מאז עד עתה. עוד טענו מההיא עובדא דרב דאיקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בר"ח וכו' עוד טענו דאפי' נגד ההלכה אזלינן בתר מנהגא כדכתיב במרדכי בפרק הפועלים. עוד טענו מההיא דהקומץ דאין חולצין וכו' אם יבא אליהו וכו'. עוד טענו כי הסבה שבשבילה נתקנה תקנה זו לא נתבטלה ואפי' אם תמצא לומר שנתבטלה אין להם לשנות המנהג שנעשה על פי ותיקין. עוד טענו כי יש בזה טורח גדול לצבור בשבת ושתהיה סבה שיתבטלו העם מלבא לבית הכנסת. עוד טענו שאם היה אפשר לעשות תקנה אחרת הקצרה ידו של הרמב"ם ז"ל מלתקן אלא משמע שלא מצא תקנה זולתי להתפלל תפלה אחת עוד הביאו ראיה לדבריהם ממה שכתב הר"י קולון ז"ל בשורש ט' ובשורש נ"ד. עוד טענו שגם חזרת התפלה בקהלות הספרדים אינה קבועה בכל התפלות שיש מי שאינו חוזר תפלת המוספין ויש מי שאינו חוזר תפלת מנחה. עוד טענו שאם ישנו מנהגם נמצא כתלמיד חולק על רבו והכא אתריה דמר הוא. אלה הם כללי טענותיהם והם האריכו ואני קצרתי: