תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשכ״ו סימן ו׳

ועל ענין טועה בשיקול הדעת וטועה בדבר משנה לדעת בעל המאור לא נפקא מינה מידי דהא לא משכחת האידנא טועה בשיקול הדעת שהכל הוא כתוב והספרים מצויין לכל. אבל לדעת הרא"ש ז"ל אם עדיין הוא מחזיק בסברתו ולא ישרו בעיניו דברי הפוסק ההוא ונקרא טועה בשקול הדעת. יש לדקדק אי אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו או אי אמרינן כיון שטעה נמי בדבר משנה ובדברי הגמרא חוזר. ובנדון דידן ראובן יטעון לא יחזור הדין ולא אשלם אלא מחצה והדיין ישלם מחצה שהרי טעה בשיקול הדעת. ושמעון אומר לא אלא כיון שטעה בדבר משנה יחזור הדין ואגבה ממך כל חובי שהחכם אין לו ממה לשלם. לכאורה היה נראה לומר שהדין עם ראובן כיון שהטעות היה עליו יוכל לומר כלום אמרו שחוזר הדין אלא לתועלתי שהרי טעה כנגדי איני חפץ בזה התועלת. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דאין זו טענה דלא אמרינן הכי אלא בדבר שאמרו משום תקנתא כדאמרינן כל האומר אי איפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו אבל הכא דינא הוא דהטועה בדבר משנה חוזר. הילכך כיון דאיכא טעות בדבר משנה חוזר לעיקר הדין. ונמצא לפי זה תקנתו קלקלתו והכי מסתברא לי דכיון דבמה שפסק יחלוקו. באו שתי הטעיות אחד לפי דבריו שנסתפק ואחד בשיקול הדעת כמה שפטר את ראובן ממחצית חוב השטר אין טעות שקול הדעת כלום לנגד הטעות בדבר משנה ולפיכך חוזר הדין גם כי לפי דעת בעל המאור והראב"ד ז"ל דהאידנא ליכא טועה בשיקול הדעת כדכתיבנא לעיל. ולענין מה שהתנו להראות הפסק דין לחכמים אין זה מעלה ומוריד לענין הדין דאם לחייבו אם טעה בשיקול הדעת בלא תנאי נמי חייב למ"ד ואם לפטור אותו אפילו שיטעה זה התנאי החכם היה לו להתנות אותו לא הבעלי הדין שתנאיזה מפסידם והלשון מורה כי לתועלתם התנו כך. וא"ת אם כן מה ענין תנאי זה. יש לומר שכונתם היתה שלא יהיה מה שעשה עשוי בדלא למימר ליה מהיכן דנתנו שלא קבלוהו עליהם אלא על תנאי שידון להם דין תורה גמור לא פשר' כפי ראות שאר החכמים וזה פשוט מאד שהרי אם קבלו יחיד שאינו מומחה בין לדין בין לטעות דיניה דינא הוא אם טעה בשיקול הדעת. ולמעוטי האי הוצרכו להתנות להראות הפסק דין לחכמים. הא למדת שיחיד שאינו מומחה וקבלוהו עליהם בין לדין בין לטעות וטעה בדבר משנה שאין דינו דין וחוזר וכן יחיד מומחה אם טעה בדבר משנה חוזר ואם טעה בשיקול הדעת ונקיט רשותא מריש גלותא אין משלם מביתו ופטור ואפילו נשא ונתן ביד. וכן פסקו הפסקנים ז"ל הרי דלעולם בדבר משנה הטעות בזו הוא דבר גדול ואין ראוי להתקיים כלל מה שאין כן בטועה בשיקול הדעת שראוי להתקיים בשום מקום ומכאן ראיה למה שכתבנו למעלה דהיכא דטעה בתרוייהו חוזר הדין ולא ישלם כלל. ומה דאמרינן דטעה בדבר משנה חוזר בדאיתיה לבעל הדין אבל אי ליתיה או דליכא לאישתלומי מיניה משלם הדיין מביתו דקי"ל כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי והכי אמרינן בכולי גמ'. ולענין הדיין שנסתפק לו הדין מאי תקנתיה יסתלק ממנו וידין אותו אחר או ילך אצל חכמים אחרים וע"י שישא ויתן יתברר ספקו ואם נפל ביניהם מחלוקת ילכו אחר הרוב ואם נסתפקו כולם יראה לי שיכריחו את בעלי הדין לקבל פשרה שזהו מכלל דין תורה שנאמר ועשית הישר והטוב ואין צריך לומר בזמן שהתובע נתרצה לקבל פשרה והנתבע אינו רוצה דודאי רגלים לדבר דלפיכך אינו רוצה פשרה כדי שישאר המעות אצלו שהרי מן הספק אוקי ממונא בחזקת מאריה. וז"ל רבינו יעקב כל מי שבא לידו דין והוא מדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופסקו ויש עמו חכם בעיר שיכול לימלך בו הרי זה שוטה רשע וגס רוח ודרשו [בו] חכמים כי רבים חללים הפילה וגו' ולעולם יזהר אדם שלא יקבל עליו לדון דין תורה דגרסינן בפרקא קמא דסנהדרין בימי רבי שמעון בן יוחאי בטלו דיני ממונות. אר"ש ליכא מאן דחכים בדין תורה א"ר יוסי בר חלפתא באו שני אנשים לפניו אמרו לו על מנת שתדיננו דין תורה אמר להם איני יודע לדון אתכם דין תורה ע"כ. ומעתה הרי אתה דן ק"ו בן בנו של ק"ו לחכמי הדור הזה. כללי דנקטינן מהאי שקלא וטריא דשמעון לא טוב עשה ליטול החררה שמהפך בה ראובן. תו דאין זו חזקה לגבי דינא דדינא דמלכותא דינא. תו דלכל מילי מהניא מודעא. תו דאונס ממון הוי אונס. תו דאם פסל המודעא או אם כתב כל דברים שמסרתי וכו' הכל בטל האחרון קיים הרי הוא קיים. תו דגט חמור ממכר ומה שמועיל לבטל מודעת הגט מועיל לבטל מודעת המכר מכל שכן. תו דאם כתב שטר שני על המכר אין טענת אונס. תו אם נסתלק האונס בזמן שזקף עליו במלוה הריוח שוב אין לו טענת אונס. תו דנשבעין לחרמין ולמוכסין אפילו מעצמו ואפילו להוסיף על מה ששאל המוכס. תו שצריך שיתכוין לדבר המותר. תו דאם לא היה בלבו חייב לקיים שבועתו או נדרו. תו דלענין זה תועיל המודעא לפוטרו מחומר שבועה. תו דלא תועיל מודעא לשבועה שמשביע חברו או ב"ד או מחרמי הקהל. תו דשותפות לא דמיא למתנה אלא עדיפא ממכר לענין זה. תו דטועה בדבר משנה אין זה דין כלל וחוזר בכל גוונא. תו דאפילו סומכוס מודה בכי האי דהמוציא מחברו עליו הראיה. תו דיש ששה דינים חלוקים בממון המוטל בספק. תו דטועה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם מביתו לדעת הרא"ש ז"ל. תו דאם ישרו בעיניו דברי הפוסק כששמע אותם נקרא טועה בדבר משנה אפילו הם דברי האחרונים. תו דמי שנסתפק לו הדין יעמיד הממון בחזקתו. תו דאם טעה בשיקול הדעת וטעה בדבר משנה חוזר הדין ואינו משלם דכיון שטעה בדבר משנה אין כאן דין. תו מי שנסתפק לו הדין ילך אצל בקיאים ואם יש מחלוקת יעמדו למנין ואם נסתפק גם להם להכריח שיקבל פשרה. תו דלעולם לא יקבל אדם על עצמו לדון דין תורה. וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובה. ואעפ"י שהוציא עוד ראובן באותו כתב ההודאה והמחילה וכתב כל מיני מודעא שיצא על שום ענין מכל הכתוב בשטר זה בין על שמי בין על שם באי כחי הריני מבטל ביטול גמור כל זה אינו מגרע כחו של ראובן כיון שמסר מודעא על המחילה ועל ביטול המודעא ואעפ"י שלמסירת מודעא דזביני הסכימו רבותינו ז"ל שאפי' אנסוהו למכור ולבטל כל מודעאי הבטול מועיל הכא גבי מחילה אינו מועיל שהטעם לגבי מכר היינו משום דלא עדיפא המודעה מעיקר המכר ואלו בעיקר המכר קיי"ל תלויה וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה דזוזי גמר ומקנה. והילכך אף תלויה וביטל ביטולו ביטול דאגב אונסיה דזוזי גמר ומקנה: