תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתרע״ז סימן ב׳

תשובה הדין עם ראובן במה שטען דקדושין לחוד ונשואין לחוד דלכמה דברים חלוקה מקודשת מנשואה ואפי' לענין הבא עליה ובלשון בני אדם נמי לא קרו לקדושין נשואין והנודר הנאה מהנשואות מותר במקודשות ואפי' תימא דאיכא ספקא מ"מ יד בעל השטר על התחתונה. ובנ"ד סברא הוא דאין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה וזו אם היא מתקנאת בקדושין לבד בטלה דעתה אצל כל הנשים. והדין עם ראובן ג"כ במה שטען שאין רוצה לקבל על עצמו יותר ממה שכתוב בשטר הכתובה וזה פשוט מאוד. אבל במה שטען שאינו רוצה לאסור נשיו עליו בזה איני רואה את דבריו מכמה טעמים. חדא שכיון שכתוב בשטר השדוכים שיהיו נשיו אסורות עליו בהנאת תשמישן על סמך אותו תנאי נכתבה הכתובה ומה שהוסיפו לכתוב כאמו ואחותו אין זה כמתפיס אלא כמוסיף או שנתכוון להטעותם ולא הועיל כלום. ותו דעד כאן לא אזלינן בתר שטר הכתובה שהוא עיקר ואחרון אלא בזמן דלשון הכתובה סותר לשון שטר השדוכין בהדיא. אבל בנדון דידן אין סתירה כלל. ותו כיון שתלה בדעתה ודעת אביה ודאי כי דעתם היה להחמיר באיסור בכל צדדי החומרה. ואע"ג דכתב הר"ן ז"ל בריש שבועות דאפי' אם פירש הנדר אם תלאו בדבר האסור אינו נדר והכי משמע מהא דתניא הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כיום שמת בו אביו וכו' וטעמא שתלאו בדבר הנדור אבל אם תלאו בדבר האסור אינו נדר מ"מ בנדון דידן כיון שתלה בדעתה ובדעת אביה דעתם הוא להחמיר וכדכתיבנא וכ"ש שהלשון הכתוב בשטר השדוכין מסייע לזה. לפיכך אם ירצה ראובן לקיים אשתו זו יקיים תנאו ויאסור גרושותיו עליו כראוי. ואם לא ירצה יגרש את אשתו זו ויתן לה כתובתה. והנראה לע"ד כתבתי: