תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקפ״ב סימן ד׳

ולענין אם הקדושין השניים הוו קדושי טעות או לא. הדבר ברור דלא הוו קדושי טעות. חדא שהרי המקדש לא אמר כלום אלא העומדים שם אמרו התקדשי לו ואח"כ הוא יגרש אותך וכל תנאי שאינו מן האיש או מן האשה אינו תנאי. ועוד שלא היה שם תנאי מפורש וכי תימא שהיה בלבה דברים שבלב אינם דברי'. ועוד כיון שקבלה הקדושין בשתיקה אע"פ שהיה שם תנאי מפורש כיון שלא הוזכר בשעת הקדושין לאו תנאי הוא דדילמא הדרי בהו ורצו לגמור הדבר בלא תנאי. ועוד אפי' היה שם תנאו מפורש כיון שלא היה בעל מנת ולא מעכשיו היה צריך לכפול תנאו ככל משפטי התנאים. וכיון שלא היה כמשפטי התנאים התנאי בטל והמעשה קיים וכל אלו הדברים פשוטים הזכירום המפרשים. אבל מה שיש להסתפק אם אמר התקדשי לי בזה התנאי שאגרשך אם הם קדושי תנאי או לא והיכא דלא אמר לה על מנת אלא אם אגרשך הדבר ברור שהתנאי מכחיש את המעשה דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד שהתנאי בטל והמעשה קיים והכי איתא בפ' מי שאחזו עלה דמתניתין ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזרי לי את הנייר מגורשת וקס"ד דאתיא כרבנן דס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואסקה רב אדא בר אהבה משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וטעמא דמסתבר הוא דאם לא קיים תנאו אין המעשה כלום ובשעה שהוא מקיים תנאו שמחזרת את הנייר אין בידה כלום שהרי התנאי סותר המעשה. בנ"ד נמי אין הקידושין חלין אלא בשעה שיגרשנה ובאותה שעה נתבטלו הקדושין וכל תנאי שבא לסתור ולבטל גוף המעשה לאו כלום הוא והמעשה קיים וכן כתבו התוספות ורש"י ז"ל כן נראה מדבריו. וא"ת הרי הרמב"ם ז"ל כשכתב משפטי התנאים לא כתב דבעינן מעשה בדבר אחד ותנאי בדבר אחר כבר הקשו עליו ז"ל קושיא זו ותירץ בעל מגיד משנה דהאי סוגייא לא קיימא ואין טעם הברייתא אלא כדרב אשי דעביד אוקמתא אחריתי התם משמע מדבריו שהרב ז"ל ס"ל דלא בעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ורב אשי חולק על רב אדא בר אהבה וקשיא לי טובא דא"כ הוי חולק על כל הפוסקים. ותו דקא תלי ביה בוקי סריקי דהוי הלכתא בלא טעמא דכיון שהתנאי סותר את המעשה בשעת קיומו אין זה תנאי. ועוד דפשטא דסוגיא משמע דלא פליג על אוקמתא דרב אדא בר אהבה כי היכי דלא פליג אאוקמתא דאביי ואאוקמתא דרבא. אלא נ"ל כפשטא דמלתא דרב אשי בא לבטל מאי דקס"ד דאתיא ברייתא כרבנן ומש"ה דחקו לאוקמה כהני אוקמתיה אלא מתניתא רבי היא דס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו ואפי' שלא יהיו בתנאי כל משפטי התנאי הויא מגורשת כשתקיים תנאה וכ"כ רש"י ז"ל רבי היא דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואשתכח דבשעת גירושין נקיט לגט ולאחר זמן היא מחזרת ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכן כתבו התוספות אבל לא פליג רב אשי אדינא דרב אדא בר אהבה דאם לא אמר על מנת ולא מעכשיו אלא בתנאי דאם בעינא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר. ומה שהשמיטו הרמב"ם ז"ל נ"ל מפני שהוא דבר פשוט דכיון דבא לסתור את המעשה לאו כלום הוא. ותו דלא נפקא מינה מידי שאפילו קיים התנאי אין כאן מעשה וכן אם לא קיים התנאי אין כאן מעשה שהרי לא חל המעשה אלא בשעת קיום התנאי. אבל אם אמר לה ע"מ שאגרשך או מעכשיו הוי קדושין גמורים על תנאי ואם קיים תנאו וגרשה הוו קדושין למפרע ונפקא מינה לבא עליה בין קדושין לגרושין כההיא דאתרוג זה נתן במתנה ע"מ שתחזירהו לי אם החזירו יצא ואם לא החזירו לא יצא וזו היא דעת רוב המפרשים ז"ל. אבל הר"ן ז"ל יש לו שטה אחרת דס"ל דאפילו למאן דס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי והאומר מעכשיו גם כן בעי כל משפטי התנאים דרב אשי בעי לאוקמא אפילו כרבנן ומיהו מודה הוא דמתוקמא שפיר כר"מ ודר"מ עדיפא מדרבנן דאלו לרבנן אינה מגורשת אלא א"כ תקיים תנאה ולר' מאיר מגורשת מיד מטעמיה דרב אדא בר אהבה משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד דאפילו ס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי בעי נמי כל חזוקי התנאים ואי לאו אינו מבטל המעשה וק"ו הדברים השתא ומה אפילו במעשה שאינו חל מעכשיו דלא אלים ס"ל לר"מ שאין תנאי מבטלו אלא א"כ נתחזק התנאי בכל חזוקי התנאים כ"ש במעשה שהוא במעכשיו דאלים שאין תנאי מבטלו אלא א"כ נתחזק התנאי כהלכתו והביא לזה ראייות עיין בפי' ההלכות פ' מי שאחזו. הילכך בנ"ד אפילו אמר לה ע"מ שאגרשך אין התנאי כלום והמעשה קיים לפי שטת הר"ן ז"ל. ובמעשה אשר שאלת מקודשת גמורה היא לדעת כ"ע ואין כאן קדושי טעות ואם בא לכונסה אינה צריכה קדושין אחרים. והנראה לע"ד כתבתי: