תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקע״ד סימן ג׳

ולענין המשודכת ודאי דליכא למיחש למידי מכל הני דאמרן לעיל ותו דאפי' בעלמא לא חיישינן דאפי' בארוסתו אמרו המפרשים דלא חיישינן שהרי אין לבו גם בה ואעפ"י שכתבו דהיכא דגייסי אהדדי חיישינן הנ"מ בארוסתו דאית בה תרתי ארוסה ולבו גס בה אבל משודכת אפילו גס בה לא חיישינן שמא בעל לשם קדושין והבו דלא לוסיף עלה. ואעפ"י שדבר ברור הוא אכתוב לך לשון ריב"ש ז"ל בתשובה. ששאלו ממנו על מי ששדך אשה ונתן לה בגדי פשתן ומשי ועמד עמה בחצר וגם נתייחד עמה בעדים וכל זה היה מפורסם באותו מקום ומשמע מתוך השאלה דהוו גייסי אהדדי. והוא השיב וז"ל ומה שטענת מן הייחוד שהיה לשם קדושין גם לזה אין חוששין דלא אמרינן הן הן עידי היחוד הן הן עידי ביאה אלא במגרש את אשתו מן הנשואין מפני שלבו גס בה אז היחוד ראיה מכיון שנתייחד עמה חוששין שמא לשם קדושין החזירה ובעל אבל מן הארוסין שאין לבו גס בה אין היחוד ראיה שבעל כמו ששנינו בפרק הזורק מודים שאם נתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה ואעפ"י שהמקדש בביאה אין צריך שיראו העדים הביאה רק היחוד בלבד אעפ"י שאין לבו גס בה התם הוא שאומר בפני עדים התקדשי לי בביאה ושניהם נסמכים בזה והם מתייחדים בפני העדים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מהלכות אישות אבל בלא אמירה ומתייחד עם האשה אין אומרים שבא עליה. הרי לך בהדיא דאפילו במשודכת לא אמרינן שמא בא עליה לשם קדושין ואפי' לדעת כל הגאונים לא חיישינן לה. ומסתברא לי שאם היה מחזר לקדשה כגון שקרוביה היו נשמטין מלתתה לו ונתייחד עמה בעדים חיישינן לה להצריכה גט ואם מת ולא נתן לה גט ואין לו בנים מותרת לאחיו ממה נפשך דאנן סהדי דכל טצדקי דאית ליה עביד כי היכי דלא לפקוה מיניה. אבל היכא דיש עדים שבא עליה והיא משודכת לו וגייסי אהדדי בזה יש סברא להחמיר כדעת הגאונים אבל אין אנו צריכין עתה לזה ולפיכך לא הארכתי בו. ואם תקשה עלי כיון דאיכא כל הני טעמי למה אתה מצריכה חליצה כלל. לפי שראיתי שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל ומיהו אפילו משום קדושין היה נראה דליכא הכא חדא דלמי שהוא גוסס היה נראה שאין לחוש וכמו שאמרת דאפילו לבעול אין פנאי אלא בירושלמי אמרו בפ' מי שאחזו תני אף המסוכן א"ר יעקב בר אחא מעשה היה כיון שבעל מת עד כאן. ומיהו הוא ז"ל כיון דרויחא ליה מלתא והיו לו טעמים אחרים להתיר לא רצה לסמוך על טעם זה מפני הירושלמי. ושמא אם לא היה לו טעם אחר היה מתיר מזה הטעם דטעם גדול הוא דמי שהוא מטורף בדעתו מחמת שכבד עליו חליו והוא גוסס אין לו דעת לבעול ולבעול לשם קדושין ולא סמכינין על הירושלמי כיון שלא הוזכר בתלמוד שלנו. וגם בעלי ההלכות לא כתבוהו משמע דס"ל דלאו הלכתא היא והמעשה אין מביאין ראיה ממנו דאין מביאין ראיה ממעשה שוטים וכ"ש שגם אני לא התרתי אלא בהצטרפות הטעמים הנ"ל. וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובה ומה שאמרת שנתייחדו יום ולילה לא ידעתי אם הכוונה לומר שלנה עמו בביתו או בביתה בלילה בייחוד שאם אין הכוונה לומר אלא שאכלו ביחד ולא לנה עמו אין כאן חשש אבל אם לנה עמו ונתיחדה בלילה ובפני עדים כיון דגייסי אהדדי יש חשש ועכ"ז כל שלא ראוה שנבעלה אין חוששין לקדושין שלא כל המתייחד עם אשה בעלמא בועל וא"ת שבעל לא נתכוון אלא לזנות ע"כ. והשאלה היתה בראובן ששדך והרי זה כמו שכתבנו. והנראה לע"ד כתבתי: