תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקע״ג סימן ד׳

ולענין אי יושב כרוכב דמי או לא הדבר ידוע דיושב כרוכב דמי דהא אמרינן בריש פסחיס באיש קראו מרכב ובאשה קראו מושב וכי היכי דרוכב על הבהמה וישב עליה דמו אהדדי הה"נ ביושב בתוך המחארה דמאי שנא. ודמיא למהלך בקרון בשבת דלאו מידי עביד דמזה הטעם היה רוצה רשב"ם ז"ל להתיר ליכנס בקרון בשבת וללכת חוץ לתחום דאי משום תחומין לא מידי קעביד ואחרים מוליכין אותו והיה רוצה להתיר ג"כ להלך את כולה אע"פ שיצאו חוץ לתחום דכיון דאית לה מחיצות דמיא לדיר וסהר דספינה דקי"ל דמהלך את כולה וטעמו ז"ל דתנן המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים ר' מאיר פוטר את היושב בקרון ומדאפיך שמואל ותני וחכמים פוטרין את היושב בקרון משמע ליה ז"ל דהלכתא כשמואל דאפיך לה וכי היכי דלענין כלאים פטור משום דלאו מידי קעביד ה"נ לענין תחומין לאו מידי קא עביד. וכן כתב ר"י דאינו לוקה היושב בקרון משמע אבל אסור ואפשר דרשב"ם היה סובר דפטור לגמרי דלא אמרינן פטור אבל אסור אלא לענין שבת בלבד. ואפשר דס"ל דתחומין דרבנן ומש"ה התיר בקרון אפילו לכתחלה. ואפילו החולקים על רשב"ם כגון ר"י והרשב"א והריטב"א והרא"ש ז"ל וכל האחרונים לא חלקו עליו מטעם תחומין זולת הגהה במרדכי ובמיימוני שחלקו עליו מטעם תחומין ואם כן כיון דאין בקרון אלא איסורא דרבנן משום משתמש בבעלי חיים לדעת כל הני מוטב שיעבור על זה ולא יעבור ברגליו בתחום משום דאיכא תחומין דאורייתא למ"ד. גם טעם זה לא מחוור כלל חדא דהא הריא"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ס"ל דהיושב בקרון לוקה מן התורה דהוי כמנהיג ברגליו. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ' ט' מהלכות כלאים עגלה שהיו מושכים אותה בכלאים היושב בעגלה לוקה ואעפ"י שלא הנהיג שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה ע"כ. ולזה הסכימו רבים. וכיון דלענין כלאים הוי כאלו מושך הבהמה לענין תחומין נמי לא שנא וכן כתב ז"ל פ' כ"א מהלכות שבת מי שהיה בא בדרך להכנס במדינה בין שיהיה בא בים בין שיהיה בא ביבשה אם נכנס בתוך אלפים אמה קרוב לעיר קודם שיכנס השבת וכו' הרי לך שאין חולק בין מי שבא בים שהמים מוליכין אותו דלאו מידי קעביד למי שבא בחרבה. וכן אסר בתשובה הנ"ל להלך בספינה חוץ לתחום בתוך עשרה דלא מידי קא עביד. ואפילו לדעת החולקים על רשב"ם ז"ל משום משתמש בבע"ח אפשר לי לומר דלאו משום דמודו ליה דאין בכיוצא בו איסור תחומין אלא לפי סברתו מקשים עליו דאע"ג דלית בה משום איסור תחומין לדעתו ז"ל אית בה משום משתמש בבע"ח ואיהו ז"ל ס"ל דעגלה צידי צדדין נינהו ולא גזרו בהו. ומעתה תהיה סברת המפרשים מסכמת לדעת בעל ההגהה שכתב דאסור משום תחומין ולדעת הרמב"ם והריא"ף ז"ל. והרשב"ם ז"ל חזר בו ונתן טעם שמא יפגעו בו לסטים ונמצא יוצא חוץ לארבע אמותיו או שמא ירד הוא מעצמו מה שאין כן מצוי בספינה ואפי' לפי שטת רשב"ם אם סובר דתחומין דאורייתא ניחא דהרווחנו בה מידי דלא עבר אדאורייתא אע"ג דעבר אדרבנן אבל אי ס"ל תחומין דרבנן הא איכא הכא תרתי דרבנן לדידן איסור תחומין ואיסור להשתמש בבהמה. ומ"מ מודה אני כי לדעת רשב"ם ז"ל אם נאנס וצריך ללכת חוץ לתחום ויש עמו עגלה מוטב שישב בעגלה ממה שילך על רגליו. אבל על גבי גמל שהוא נ"ד אני אומר כי אין חילוק בין יושב בתוך המחארה ליושב על הגמל עצמו. חדא דהא היושב על הגמל בתוך המחארה אי אפשר שלא ישען על גוף הבהמה והוו צדדין לכ"ע ולא צידי צדדין מה שאין כן בקרון. ותו דהיושב בתוך המחארה כיון שגופו נשען על הבהמה ומתנענע הבהמה מרגשת בו והולכת מחמתו ונמצא כאלו הוא מוציא עצמו חוץ לתחום וליכא למימר הכא לאו מידי קעביד אבל היושב על קרון אין גופו נשען על הבהמה כלל אלא על אופני העגלה והיא הולכת מעצמה ואיהו לאו מידי קעביד לדעת הרשב"ם ז"ל. תדע שהרי טוענין על העגלה עשרה פעמים יותר ממה שיש כח בבהמות להוליך אם היה מונח על גבן. הילכך משמע ודאי דבנ"ד אפילו רשב"ם ז"ל מודה דאית בה איסור תחומין ואסור להשתמש בבע"ח ושמא יחתוך זמורה ואיני רואה טעם להתיר לו שני איסורין במקום שאפשר בהיתר איסור אחד דהיינו על רגליו אם אין בו סכנה בשהולך על רגליו. ואי משום עונג גם אתה מודה כי משום עונג אין לנו להתיר לו איסור שבת אפי' מדרבנן. זה נראה להלכה אבל למעשה מצאתי לו תקנה יותר טובה והיא שבזמן שרוצה השיירה לנסוע קודם מעט ילך וישן בתוך המחארה ויאמר למינם קא מכוונא והעכו"ם ישאוהו ויניחו המחארה על הגמל כמנהג והוי לה כההיא דההוא צורבא מרבנן דאזיל וניים במברא ואמר למינם קא מכוונא והעכו"ם קא עבר ליה להך גיסא ואזיל ונטר פירא וקאמר רבא הערמה באיסורא דרבנן לצורבא דרבנן שרי. אף בנ"ד אע"ג דלא הוי צורבא מרבנן מוטב לו הערמה זו ממה שילך ברגליו ויעשה איסור תחומין בין למ"ד תחומין דאורייתא בין למאן דאמר תחומין דרבנן והוי כההיא דהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה וכשיניחוהו אין לו אלא ד' אמות. וכזה ראוי להורות. וכי היכי דהערמה במלתא דרבנן קיל טפי מאיסורא דרבנן ה"נ הערמה במלתא דאורייתא קיל טפי מאיסורא דאורייתא וע"י הערמה עדיף ליה ובחר הרע במיעוטן וכ"ש בהצטרפות הטעמים האחרים שאע"פ שאינם עיקר מ"מ צניפים בעלמא הוו וזה ברור אצלי. וראיתי לבאר לך הסוגיא לפי השטות דלפי מ"ש הרמב"ם ז"ל בתשובה קשה שכתב מהתלמוד לא מיבעיא ליה כלל בכרמלית אם יש בה תחומין למעלה או לא דלא מיבעיא ליה אלא ביבשה כמו שנתבאר שם אבל אויר הים לא יתלה בו איסור תחומין למעלה מעשרה. וצ"ל דלית ליה האי לישנא דקא מיבעיא ליה בספינה נמי אלא דוקא בעמודים או בקופץ באויר. אבל קשה דאיהו בעי ביבשה ופשיט לי מספינה דהויא למעלה מעשרה ככרמלית. ותו דדחי רבא במהלכת בתוך הרקק אבל במהלכת למעלה מעשרה אכתי תיבעי לך משמע דלמעלה מעשרה בכרמלית נמי הוי בעיא ולא איפשטא. ויש לישב דמאן דבעי לא בעי אלא ביבשה ומאן דפשיט פשיט מכ"ש ורבא דחי דממתניתין ליכא פשיטותא דהתם במהלכת ברקק בתוך עשרה ורצו להחמיר דלמא עמדה הספינה ולאו אדעתייהו וקנו שביתה והשתא עומדת בתוך עשרה ואם יהלכו את כולה נמצאו יוצאים חוץ לתחום אבל במה שהלכו בשבת לא הלכו חוץ לתחום דאין תחומין למעלה מעשרה בכרמלית אבל ביבשה מיבעיא לן ולא איפשטא ואזלינן בה לחומרא לדעת הרב דס"ל תחומין דאורייתא אבל כשאנו מסופקים בגובה המים הוי ספיקא בדרבנן ואזלינן לקולא וכמ"ש ז"ל באותה תשובה. אבל נראה שהריא"ף ז"ל ס"ל דתחומין דרבנן ולמעלה מעשרה מותר ומש"ה לא כתב בעיא זו ולפי שטת רשב"ם ז"ל דס"ל דמותר לכנוס לכתחלה בספינה משום דלאו מידי קעביד וכן לכל בעלי סברא זו מהאי טעמא נמשך דאפילו בתוך עשרה נמי מותר דלאו מידי קעביד והיינו טעמא דלא מפליג בקרון בין גבוה עשרה לאין גבוה עשרה ואם כן קשה דהא איפכא משני רבא במהלכת ברקק משמע ומשום הכי החמירו על עצמם. וי"ל דרבא לדעת הפושט דפשיט מספינה קא דחי כלומר לדידי לא דמיא ספינה לעמוד דספינה אחרים ממטו ליה ואיהו לא מידי עביד ור' עקיבא ור' יהושע חומרא בעלמא הוא שרצו להחמיר על עצמן אבל מדינא שרי דאחרים ממטו ליה. אבל אפילו לדידך שרצית לדמות ספינה לעמוד התם בתוך עשרה הוא ויש תחומין בתוך עשרה אבל למעלה מעשרה ביבשה אכתי בעיא היא. א"נ דרשב"ם ז"ל מפרש לבעיין כדפירש"י ז"ל דוקא כגון שהלך ביבשה אלפים פחות מעט ועתה בא לצאת חוץ מתחומו ע"י עמוד או ע"י קפיצה או ע"י ספינה יש תחומין בכה"ג או לא. ופשיט ליה דהא ר' עקיבא ור"י חששו שמא עמדה הספינה וקנו שביתה ואח"כ יצאו חוץ לתחום ובאותה יציאה לא עביד מידי דהא מיא ממטו לה אבל כשהם בעצמן הולכין בתוך הספינה נמצאו יוצאים חוץ לתחומם כיון שקנאו שביתה דס"ל בקונין שביתה למעלה מעשרה משום הכי החמירו דחששו שמא עמדה אבל אם אין תחומין למעלה מעשרה אפילו שעמדה וקנו שביתה היו יכולין להלך את כולה ודחי אביי במהלכת ברקק כלומר השתא דהגיעו בנמל היא מהלכת ברקק בתוך י' ויש כאן תחומין הלכך אם יהלכו הם ברגליהם את כולה נמצאו יוצאים חוץ לתחום אבל אם היתה הספינה מהלכת כל היום כולו ברקק לא מידי קא עבידי. נמצינו למידין לפי שטת רשב"ם ז"ל דאין חילוק לענין הולך בספינה בין למטה בין למעלה ואין חילוק אלא בזמן שהוא מהלך ברגליו בתוך הספינה שאם היא למעלה מעשרה לא חיישינן ואם בתוך עשרה אסור שמא עמדה הספינה וקנה שביתה ונמצא יוצא חוץ לתחומו וראיתי להרר"י קולון ז"ל בתשובה שורש מ"ה דברים לא נתחוורו אצלי לכן לא כתבתים ודרך כלל אומר שאם היה רואה תשובת הרמב"ם ז"ל שמא היה חוזר בו ממה שכתב. והנראה לע"ד כתבתי: