תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקס״ב סימן ט׳

ולענין מה שכתבת שאין הדברים אמורים אלא בדבש תמרים או של תאנים או מן המינים שמביאין מהם בכורים אבל דבש דבורים או שאר מין דבש אינו בכלל זה ואינו מציל מן המגע דהא אם קרב אותו לגבי המזבח פטור דהא בהא תליא אמת כך הייתי רגיל לפרש והיה לי לראיה לשון רש"י ז"ל מה יש לך להביא כו' כאשר כתבת והוה משמע לי כי היכי דאין מביאין בכורים אלא מז' המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל כך אם הקטיר דבש מן המינים האלו חייב חוץ מאלו פטור. ועוד ראיה מלשון הרמב"ן ז"ל וז"ל עלה דהך וכתבה הר"ן ז"ל במס' ע"ז וכן נראה שהרי הן מקריבין בנות שות ופירות דקל טוב שהוא דבש שאסרה תורה לגבי מזבח ע"כ. וכן כתב רש"י ז"ל פ' כי תבא ודבש הוא דבש תמרים וכתב עלה הר"א מזרחי לא דבש דבורים שכל המקרא וכו' עד שיהיה שגור בפי כל זה דבש האמור בכתוב הוא דבש תמרים דבש האמור בדברי רבותינו ז"ל הוא של דבורים אלא שהיה קשה עלי שהרי הרמב"ם פוסק הוא וכשכתב הורו גאוני המערב וכו' והא סברתו של הרב ז"ל כמו שכתבו הפוסקים היה לו לפרש דאיירי בדבש של פירות שמקריבין מהם בכורים משום דסתם דבש הוי של דבורים בלשון רז"ל ובלשון בני אדם הנודר מהדבש אינו אסור אלא בדבש דבורים וכיון שדבש זה המתיר את היין יצא מהכלל היה לו לפרש. וכן בפ' ז' מהלכות איסורי מזבח שכתב שאור ודבש אסורין לגבי מזבח וכו' ואם הקטיר לוקה וכיון שבא לחייבו מלקות היה לו לפרש בד"א בדבש של המינין שמקריבין מהם בכורים וכן בהלכות שבת וכן אם נתערבו או דבש או שאור אפילו כטיפות וכו' והכא לא פירש. ותו דהקשו עליו ז"ל מהאי דגרסינן בירושלמי שיוצאין בקונדיטון ויש בו דבש ופלפלין ומתוך קושיא זו דחו סברת הגאונים ומה קושיא שאני קונדיטון שאין נותנין לתוכו אלא דבש דבורים שכן הוא המנהג וסתם דבש שבתלמוד הוי דבש דבורים. ותו שכתב הרמב"ן ז"ל בפי' החומש בויקרא וטעם השאור והדבש יתכן שהוא כדברי הרב אחר שמצא בספריהם שהמנהג היה בעובדי עכו"ם להקריב כל מנחתם חמץ ולערב הדבש בכל קרבנותיהם וז"ל הרב המורה ז"ל מפני שעובדי עכו"ם לא היו מקריבין לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכין אותם בקרבנותיהם בדבש וכו' וכיון שהיה מנהג עובדי עכו"ם בכל ענין מתוך כך ג"כ כשאסרה תורה כל מיני מתוק אסרה. תו שכתוב בהגהה שבמצרים נהגו לתת דבש ביין וכתבנוה לעיל ובמצרים מעולם לא ראו ולא שמעו לא דבש תמרים ולא דבש תאנים אלא דבש דבורים או דבש העשוי מן הקנים המתוקים וכך הוא עד היום במצרים שנותנין ביין דבש של קנין. ותו שהרי כל בעלי החידושים דברו ביין של קדוש אם נתערב בו דבש ובארצם לא נמצא כלל זולת דבש דבורים ואי איתא פשיטא דכשר לקדוש שהרי לא היה פסול לניסוך כיון שאין בו דבש מהמינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל והלא ריב"ש ז"ל נשאל על זה ובמקומו קטולנייא לא נמצא דבש מאלה המינין. ותו דילפינן דדבש דבורים הוי משקה מדכתיב ויניקהו דבש מסלע משמע דאיכא דבש בקרא דהוי של דבורים וכן בפסוק יש כמה מקומות שהדבש הוא דבש דבורים מעשה דשמשון ומעשה דיהונתן וכתיב וטעמו כצפיחת בדבש ועדיין לא נכנסו לארץ משמע דסתם דבש הוי דבר המתוק יהיה מה שיהיה או מתיקות פירי או מתיקות משקה וכן כתב בעל יאיר נתיב דבש הוא מתיקות המשקין. ותו דאם אתה אומר דדוקא המשקין שנשתבחה בהם ארץ ישראל היוצא מהם נקרא דבש ולא אחר יתחייב שאפי' אלו המינים יהיו משל א"י שהרי מביאין בכורים מח"ל כאשר כתבת וא"כ לא יהיה מציל את היין אלא דבש של א"י וא"כ איך הורו הגאונים של המערב שאם נתערב מעט דבש ביין וכו' ומי נתן לגאוני המערב דבש תמרים או תאנים של א"י וזה רחוק מסברא וכי לא כתבו הדין אלא לבני א"י. ועוד שנינו במעשה הקטורת תני בר קפרא אלו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ואם איתא יביאו דבש דבורים או דבש משאר פירות כגון תותים או דבש חרובין שלא היו מביאין מהם בכורים ויערבו בה כדי לחזק את ריחה אלא ודאי משמע שכל מיני דבש הוא בבל תקטירו. ותו דבמנחות מרבינן מכל דבש אפילו כל שהוא ואי אמרת בשלמא דבכלל דבש הוו כל מיני דבש היינו דמרבינן מכל אפילו כל שהוא אלא אי אמרת דדוקא אותם שמקריבין מהם בכורים אימא כל לרבויי שאר מיני דבש והכי עדיף טפי שלא מצינו בכל האיסורין שיתחייב בפחות מכשיעור. וכן דקדקתי ג"כ מלשון הר"א מזרחי ז"ל שכתב וז"ל ואלו לא היה הדבש נאמר על דבש דבורים מהו זו שאמר אח"כ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וכו' קרבן ראשית וכו' ואי איתא דבש דבורים אינו בכלל הפסוק הכי הוה ליה למימר ואלו היה הדבש נאמר על דבש דבורים וכו' אלא ודאי משמע דהוה ס"ד דדבש דכתיב הוה דבש דבורים דוקא וא"כ קשה דלא מצינו שמקריבין ממנו ראשית לפיכך הוצרך רש"י ז"ל לומר כל מתיקות פירי קרוי דבש כדי שיתקיימו ראשית תקריבו אותם ולא בא לשלול שלא יהא דבש דבורים בכלל כל דבש דאדרבה הוא עיקר הדבש שגם הוא ממתיקות פרי הוא שבא שהרי הדבורים רועות פרחי האילנות והעשבים ומקיאות אותו בכורת וזהו שכתב הרמב"ן ז"ל שהוא דבש שאסרה תורה שגם בנות שוח ופירות דקל טוב הם בכלל דבש שאסרה תורה להקטיר ממנו לומר שאין פירוש דבש דבש דבורים דוקא אבל לא בא לומר שהוא דוקא דבש שאסרה תורה. וכן מ"ש רש"י ז"ל בפ' כי תבא ודבש הוא דבש תמרים דאי לא תימא הכי לא משכחת ז' מינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל באותו הכתוב והכי משמע נמי מדגרסינן בירושלמי דבכורים עלה דהאי קרא דארץ זית שמן ודבש ודבש אלו התמרים יכול דבש ממש ר' תנחומא בשם ר' אליעזר כתיב ובפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן ותירוש ויצהר ודבש ודבש מי מחייב במעשרות אלא אלו התמרים שחייבים במעשרות ע"כ. ומדקא מקשו יכול דבש ממש משמע דבעלמא הכי הוה דבש ממש אלא דהכא לא אפשר משום דדבש ממש לא מחייב במעשר. ותו שהרי אתה צריך להודות דקרא דכל שאור וכל דבש לא הוי כאידך דבש דכתיב גבי ארץ זית שמן ודבש דהתם הוי דבש תמרים דוקא ואלו הכא הוי דבש כל המינים שנשתבחה בהם א"י וכיון שכן אף אני אומר שכולל כל מיני מתיקות פירות. ותו דאי דבש האמור כאן הוי דוקא אמאי איצטריך לג"ש לפטור שאר פירות מן הבכורים נאמר כאן ארצך ונאמר להלן ארץ מה התם ז' המינין אף הכא ז' המינין והכי איתא בירושלמי הרי כתיב תקריבו אותם מיעוטא ואע"ג דדרשינן האי אותם לדרשא אחריתי במנחות להכי הוה מסתבר טפי אלא ודאי משום דכל דבש משמע כל מתיקות פרי איזהו שיהיה צריך למעט אותם מבין בכורים. ומכל הני טעמי נ"ל דדבש האמור בתורה כולל כל מיני דבש היוצא מן הפירות איזה פרי שיהיה ודבש דבורים בכלל ואם הקטיר ממנו כל שהוא או מעירובן לוקה וכן מציל לענין מגע עכו"ם ביין לדעת גאוני המערב ולדידן בשעת הדחק וכן פוסל לקדוש לדעת מקצת הגאונים. אבל דבש האמור בדברי רבותינו בלא שם ליוי הוי דבש דבורים וכן בלשון בני אדם דבש סתם הוי דבש דבורים ונפקא מינה לנודר מן הדבש שאינו אסור אלא בדבש של דבורים. והשתא קרא ה"פ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו וכו' אבל אני מצוה לך שתביא אות' קרבן ראשית ומה יש לך להבי' מנחת שתי הלחם מן השאור ובכורים מן הדבש ולא מכל מיני דבש אלא מהנך דגמרי' מג"ש דארצך וארץ וא"כ כל בכורים מן הדבש ולא כל הדבש מן הבכורים והשתא אתי כל הנך כפשטייהו וכן מנהג מצרים נשאר במקומו לדעת הרמב"ם ז"ל דהוא מאריה דאתרא. וכל מה שכתבתי הוא דרוש וקבל שכר דלענין מעשה אין לנו מזבח ולא מקדש. ואי לענין שיציל במגע עכו"ם לא סמכינן בהא אגאוני המערב שלא בשעת הדחק שהרי כל האחרונים ז"ל מחו לה אמוחא גם לענין קדוש קיי"ל כאותם הגאונים דיין שנתערב בו דבש אין פסול לקדוש ולזה הסכימו האחרונים ז"ל והכי איתא בירושלמי שיוצאין בקינדיטון ויש בו דבש ופלפלין. ונ"ל שכן דעת הרמב"ם ז"ל שהרי גבי יין נסך לא הביא אלא סברת גאוני המערב להקל. ובהלכות שבת הביא שתי הסברות וסברת המקילין כתב באחרונה ואע"ג דכתב וכך אנו מורים בכל המערב לומר שבמערב לבד שהוא מקום גאוני המערב מורין כן אבל בשאר מקומות אזלינן להקל כיון שקדוש על היין הוי מדרבנן דאפשר לקדושי אריפתא אזלינן לקולא. ומגע עובדי עבודה זרה ביין הוי מדרבנן ופסק כהוראת גאוני המערב שהוא להקל. עוד אפשר שלא הקל הרב אלא במגע הישמעאלים שאין עובדים עבודה זרה ויש להקל במגען. הילכך אני אומר הלכה למעשה שאם נתן ביין דבש כמנהג מצרים ונגע הישמעאל בו והוי הפסד מרובה שהולכין בו להקל שהתורה חסה על ממונם של ישראל חדא דאתריה דמר הוא ותו דהוי מגע ישמעאל ותו דהוי פסידא מרובה כל כה"ג אזלינן לקולא ואין לך שעת הדחק גדול מזה. והנלע"ד כתבתי: