תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקנ״ה סימן ד׳

ולענין הלכה נ"ל כסברת הרמ"ה ז"ל אעפ"י שאיני כדאי להכריע דאיסורא לא מפקע עד דאתי גיטא דחירותא לידה דומיא דאשה לא פקע מינה איסורא דרכיב עלה עד דמטי גיטה לידה דחד טעמא הוא. ודברי הרמב"ם ז"ל מוכיחים כן שכתב פ"ח מהל' עבדים וז"ל עבד שהשיאו רבו וכו' וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ומדכלל בהדי עבד שהניח לו רבו תפילין או שאמר לו רבו לקרוא ג' פסוקים בתורה כו' ובשלמא גבי השיאו אשה איכא למימר אי לאו דשחרריה לא היה מתירו בבת חורין וקא עבר בלאו אבל להניח תפילין או לקרוא בתורה ליכא איסורא ואי משום ברכה לבטלה הא פסקו קמאי דכל מי שאינו מחוייב בדבר מצי לברוכי ולא הוי ברכה לבטלה ואפי' תימא דהוי ברכה לבטלה ברכות אינן מעכבות ואפי' תרצה לדחוק שהניח ובירך אי קרא בתורה ובירך קאמר מ"מ לא דמי האי איסורא לאיסורא דלא יבא בקהל וכי היכי דבהנך צריך לכתוב גט שחרור מדינא כדי שיהיה מותר בבת חורין דהא ליכא אומדן דעתא כולי האי גבי השיאו אשה נמי צריך גט שחרור מדינא דהא בחדא כללינהו. ותו דיגיד עליו רעו דכל וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור הכתובים באותו פרק הוי להתירו בבת חורין והא נמי לא שנא. הילכך צריך היה שמעון לתת קדושין אחרים וכתובה אחרת וז' ברכות כדי שתהיה אשתו לכל דבר ובנ"ד אם החזיק אחר בנכסי האשה אין מוציאין מידו כלל ואי לאו דמיסתפינא הוה אמינא דאפי' הרא"ש ז"ל מודה דעד כאן לא קאמר אומדן דעתא הוא אלא לענין איסורא אבל לאפוקי ממונא לא מפקינן אלא בראיה וליכא למימר אם באיסור החמור סמכינן אאומדנא ממון הקל לא כ"ש דלאפוקי ממונא לא אמרינן הכי דאין כאן ק"ו ודו"ק וכיון דברירנא דגיורת היא הכל הוא לבעל ממ"נ ואין כאן מקום לשאר השאלה. אבל להתלמד בעלמא צריך שתדע כי הבעל הוא היורש מדינא ויורשי האשה באין מכח מנהג תקנת דמשק והיא תקנת טליטולה. ועיקר התקנה היתה שלא יתקיים בו שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו ולכן תקנו שמה שישאר מכל הנדוניא יחלוקו יורשי האב עם הבעל לפיכך אם נכתבה בכתובה מעות בעין וכתוב שיחזיר ליורשי אב כך וכך יעשו כפי תנאם דתנאי שבממון תנאו קיים. ואם כתוב בה מעות וכתוב בה הירושה כמנהג דמשק לא כתוב מעות לגרע כחה אלא ליפות כחה שיחזיר ליורשיה מחצית מה שכתוב בכתובה. ואם פרע בהם חובותיו או שהוציאן לצרכו ונאבדו חייב ואם הוציאן בהוצאת הבית פטור כשאר נכסים שנאבדו או כלו. אבל יכול ליתן להם מטלטלין בשומת ג' שמאין דשוה כסף ככסף. ואם כתב שיחזיר ליורשי האב מעות בעין הכל לפי תנאו ואם נאבד כל הממון לא ישאר עליו חוב מחציתו והבו דלא לוסיף עלה. ומלשון תנאי הכתובה נלמד שכותב מאי דאשתייר מן נדונייתא יחלוקו יורשי האב עם הבעל וכיון שנאבד ליכא שיור. ואם נאבד מחציתן נוטלין אותו יורשי האב דלהכי טרח וכתב מעות. ואם יש עדים שנאבד הממון ההוא אעפ"י שחזר והרויח או שנפלה לו ירושה פטור מלשלם דהא לא אשתייר מידי אבל כי ליכא סהדי איכא לספוקי אם הוא נאמן בשבועה או לא דילמא כיון דמתעקרא תקנתא שכל אחד יאמר אבדו מעות הנדוניא ואלו אשר [הם] בידי אחרים הם שנפל לי בירושה או שהרוחתי אח"כ. ומסתברא לי דחזוקי אינשי דהא עברו על השבועה לא מחזקינן והכל חוזר אל הכלל דהבעל יורש את אשתו והם באים מכח התקנה ואם בכתובה כתוב מטלטלין חולקים מה שנשאר ואינו משלם לא מה שכלה ולא מה שאבד. וכן אם מכר תכשיטיה וקנה בהם אחרים וכן חילופיהן וחילופי חילופיהן חולקים ואם מחלה מחילתה מחילה ואינם יכולין לומר נחת רוח עשאה לך. ומיהו אינה יכולה לסלק יורשיה ולומר אני מוחלת לו תנאי כתובתי ואם אמות יירש בעלי כתובתי דא"כ מתעקרא תקנתא. וא"ת ניחוש שמא מחלה לבעלה הא ל"ק דלא חשו בעלי התקנה למחילה דלא שכיחא שהרי היא מפסדת עצמה. וכן נראה מתשובת הרא"ש ז"ל כלל נ"ו עיין שם. והנראה לע"ד כתבתי: