תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקל״ג סימן ב׳

תשובה כבר ידעת כי לענין אם מועיל בשבועות נחלקו כל הגאונים ז"ל ושתי הסברות כתב הרמב"ם ז"ל והוא ז"ל לא הכריע כאחד מהם. אבל נראה לי שכיון שכתב ויש מי שמורה וכו' באחרונה משמע שזו היא סברתו וכן היא הסכמת רוב האחרונים ז"ל שאין חילוק בין שבועות לנדרים לענין התנאי. ולענין אם יועיל התנאי בחרמות נ"ל דאין חילוק בין שבועות לנדרים דה"ה והוא הטעם דגרסינן במדרש והביאו הרמב"ן ז"ל במשפטי החרם על פסוק ותחי רוח יעקב אביהם א"ר עקיבא החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם ע"כ. וכן בחרמי ביטוי מצינו שכתוב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יטעם לחם עד הערב וכתיב כי ירא העם את השבועה ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם. הא למדת כי החרם הוא השבועה. וכן בישראל בימי פלגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד כי השבועה גדולה היתה וכו' ותניא בילמדנו בשם ר' עקיבא וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם. עוד כתב הרמב"ן ז"ל במשפטי החרם נמצאו ד' דרכים בחרם שאין בשבועות ונדרים שאין צריך להוציאו מפיו והוא חל עליו על כרחו ושלא בפניו. והעובר עליו פורש מן הצבור כדיני הנדוי ויותר מהם ושהוא מתחייב עליו מיתה לשמים ע"כ. ואם איתא שיש חילוק גם לענין שלא יועיל התנאי בהם מפני חומרתם היה לו לשנות ה' דרכים. עוד ראיה ממה שנהגו לומר בליל יו"כ כל נדרי ואסרי וחרמי וכו' ואיכא למ"ד דלהבא משמע והוא תנאי שלא יתקיימו נדרים שידור נדרי איסור וחרמות של כל השנה כולה משמע דמועיל התנאי לחרמות. ומאן דפליג ואמר דלעבר משמע משום דלא שייך חרטה אלא לשעבר אבל לכ"ע אם עמד ואמר כל חרמות שאחרים בשנה זו יהיו בטלים מילתא דפשיטא הוא שיועיל התנאי ועל זה קראו הראשונים תגר על עמי הארצות שהיו טועין וחושבין שתנאי זו מועיל לשבועות שבין אדם לחבירו או לחרמות שמחרימין הקהל וזה ודאי טעות גדול שאין תנאי זה מועיל אלא לנדרים או לשבועות או לחרמות שאדם מחרים או נודר או נשבע לעצמו כגון נדרי איסור ושבועות ביטוי או חרמי ביטוי וזה ברור: