כללא דמילתא דכל המהנה את חבירו סתם במאכל ומשקה וכסות ודירה סתם ולא פירש שהוא דרך מתנה וגם לא פי' שהוא דרך הלואה יכול לתבוע ממנו מה שמהנהו ושמין ב"ד כמה היה ראוי לזה לאכול ולשתות ולכסות ובית לדור ונותן לו לא לפי מה שהוציא שהרי יכול חבירו לומר אלו הייתי יודע כי משלי אני אוכל הייתי מצמצם עצמי ודמיא להא דאמרינן בגמ' ופורעין דמי בשר בזול והכל לפי מה שהוא אדם ורגיל ומעונג. ונ"ל דאע"ג דנחלקו במפרנס את אשת חבירו סתם דלדעת הר"ן ז"ל אינו גובה והניח מעותיו על קרן הצבי הנ"מ כשאין לאשה נכסים שאין לבעל רשות בהם אבל אם יש לה נכסים שאין לבעל רשות בהם נפרע ממנה והיא נפרעת מבעלה דסתמא דמלתא על נכסיה סמך ולא על הבעל. והכי משמע מתוך דברי הר"ן ז"ל שכתב וז"ל מיהו זו כסתמא אדעתא דבעל מחית ולאו אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהם אלא מבעלה ע"כ וטעמא שכבר הוא יודע וכו' אבל אם יש לאשה נכסים גובה מהם דאדעתא דידהו נחית. והנראה לע"ד כתבתי:
תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתרמ״א סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק ג, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.