תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתרמ״א סימן ב׳

תשובה אם איש עני הוא וראוי לתת לו צדקה לא תיבעי לך דודאי כל הנאה דמהני ליה או כל מתנה דיהיב ליה או אם השרה אותו בביתו הכל הוא לשם מתנה ולשם צדקה וסתמו כפירושו דסתמא לשם מצוה עביד ולא לשם מלוה או שכירות שיודע הוא שאין לו מה לשלם ואפילו אם העשיר אח"כ אין חייב כלום שהרי עני היה באותה שעה דקייל"ן בעה"ב ההולך ממקום למקום ואין לו מה יאכל לוקח לקט שכחה ופאה וכל דבר הראוי לעניים ואינו חייב לפרוע אחר שהלך לביתו משום דעני היה באותה שעה הילכך אין מקום לשאלה אלא במי שאינו עני ואינו צריך לבריות ואם הוא בית דלא קיימא לאגרא ובעל הבית לא עביד למיגר זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מדת סדום ולא תיבעי לך אלא ודאי בבית דקיימא לאגרא וב"ה עביד למיגר בזה וכיוצא בזה תפול השאלה. דע כי כל סתמא דמילתא המשרה את חבירו בביתו או המהנהו מנכסיו לשם שכירות ולשם הלואה הורידו ויכול לתבוע ממנו שכירתו או מה שהנהו. והראיה מהא דהיורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי. ועוד ראיה מדגרסינן בירושלמי פרק איזו נשך חד בר נשא שאל לחבריה דינר אשריתיה גו ביתיה אמר ליה הב לי דינרן א"ל הב לי אגר ביתי אתא עובדא קמיה דר' אבא בר זבידא ומריקו ליה מאי דהוה חי למשרייה פי' ופיחתו לו מן הדינרין שהיה חייב לו חבירו כשיעור מה שראוי לשכירת הבית. והכא ודאי כשהעמידו סתם איירי ולא כשהעמידו בפירוש בשכר דא"כ לא הוה אמר ליה אידך הב לי כל דינרין דיהיה פרע ליה מה שהתנה עמו לתת לו בשכירתו וכן נמי ליכא למימר דמשום רבית קאמר דא"כ ה"ל למימר נכה לי אגר ביתי אלמא המשרה את חבירו בתוך ביתו סתם לא למתנה איכוון אלא לשכירות וכ"ש לנ"ד דהכא אעפ"י שעשה עמו טובה. לא נתכוון אלא לשכירות וכ"ש היכא דלא עשה עמו טובה וגדולה מזו למד מכאן הרשב"א ז"ל דהמפרנס אשת חבירו סתם חוזר וגובה ממנה והיא תגבה מן הבעל והא דאפליגו חנן ובני כהנים גדולים מי שהלך בעלה למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו וא"ר יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן וקייל"ן הילכתא כחנן. פי' הרב ז"ל דדוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג אמר חנן איבד מעותיו אבל אם פרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה וכן העלה הריטב"א ז"ל ואע"ג דיש חולקים על הרב ז"ל בהאי דעמד אחד ופרנס מ"מ לענין המשרה אדם בביתו או המהנה סתם לא ראיתי חולק. וז"ל הר"ן ז"ל על הרשב"א ז"ל ואין דבריו מחוורים לדעתי דנהי מודה אני דמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קמכוין אפ"ה המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח את מעותיו על הקרן הצבי וכו' והרי הוא בריש פ' אין בין המודר ע"ש. ומ"מ מדברי כולם נלמד דהמשרה את חבירו בביתו סתם או המהנה או חבירו סתם אין דעתו למתנה אלא לתשלומין עד שיפרש. וא"ת והא קייל"ן הפורע חובו של חבירו אפילו מלוה על המשכון פטור מלשלם ומחזיר לו משכון וכן למדו הפוסקים ז"ל מן הירושלמי היש לך הנאה גדולה מזו שפורע חובו ומחזיר לו משכונו ואפ"ה פטור מלשלם. וי"ל דהפורע חובו לא מטי ליה הנאה אלא מבריח ארי מעליו ולחנן דקייל"ן כותיה פטור ואפילו שמחזיר לו משכונו את שלו מחזיר ואין מתחדש אצלו הנאה כדאמרינן בירושלמי הוה מפייסנא ליה עד דמחיל לי ומהדר משכוני. אבל בנ"ד שהרי נהנה ודר בביתו ומטי ליה הנאה מה שלא היה שלו מתחלה ודו"ק ותשכח: