תשובות הרדב״ז חלק ב · חלק תשצ״ח סימן ג׳

כללא דמלתא דס"ל ז"ל דנפשטה בעיין ואפי' באיסורא דאורייתא סמכינן אסימנין ממוצעין היכא דליכא למיחש לשאלה אבל היכא דאיכא למיחש לשאלה באיסור אשת איש חיישינן בשאר דברים לא חיישינן ואם הם סימנין מובהקין ביותר סמכינן עלייהו אפי' באיסור אשת איש ואפי' היכא דאיכא למיחש לשאלה דסימנין כאלו הרי הם כעדים ואין מכירין בסימנין כאלו אלא הבעלים שרגיל אצלו אבל מי ששואל אותם אינו מכיר בסימנין מובהקין כאלה. והוי יודע דאיכא מאן דפסק דלא חיישינן לשאלה כלל ובסימנין מובהקין בכליו מעידין עליו לכ"ע ואע"פ שאינם מובהקין ביותר ואפי' למ"ד סימנין דרבנן דלשאלה לא חיישינן. ותמיהא מלתא טובא דבשלמא למאן דפסק סימנין דאורייתא ניחא דמעידין עליו דלשאלה לא חיישינן אלא למאן דפסק סימנין דרבנן היאך מתירין אשת איש בסימנין דרבנן דבשלמא ממונא איכא למימר הפקר ב"ד הפקר אבל איסורא מאי איכא למימר. ויש לתרץ דאפי' מאן דפסק סימנין דאורייתא לאו מדינא קאמר אלא כיון דלא איפשיטא בעיין לגבי ממונא אזלינן לקולא ומהדרינן אבל לגבי איסורא אזלינן לחומרא וכיון דעיקר הדבר ספק ואיכא משום עגונא דאתתא סמכינן אסימנין דאפי' תימא דמדרבנן נינהו אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ועבדו מעות מתנה ע"י עדות כי האי. ואין לסמוך על סברא זו לפי שדעת ההלכות דבעיין לא איפשיטא ומספקא מילתא ולחומרא דהא לרבא נמי מספקא ליה לפי מקצת נוסחאות ולרב אשי נמי מספקא ליה אי דאורייתא או דרבנן כדאיתא בפ"ק דמציעא הילכך לא סמכינן באיסורין אלא בסימן מובהק ביותר וכן העלה הר"ן כדעת הריא"ף ז"ל. ולדעת הרמב"ם ז"ל נמי אע"ג דאיפשיטא בעיין איכא למיחש לשאלה כדכתיבנא ולכן אין להתיר אשה בעדות סימנין אלא א"כ מובהקין ביותר והכי משמע פשטא דמתני' אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ומדלא מפליג תנא בין סימנין מובהקין לאין מובהקין משמע דבכל גוונא אין מעידין. וא"ת אמאי לא מפליג תנא בין סימנין מובהקין ביותר. ל"ק דהנך כעדים דמו ופשיטא דמעידים עליהם ותו לא מידי: