תשובות הרדב״ז חלק ב · חלק תרמ״ד סימן ב׳

תשובה אני הייתי מבני ישיבתו של הנגיד ז"ל וחתמתי בהסכמה הנזכר וזכרוני שלא היתה הכוונה אלא שלא ישתמשו בשום כלי שלא יהיה הקדש מוחלט לאפוקי כלים שלא היו הקדש אלא חול ושם בעליו עליו לעשות בו כרצונו ולמכור אותו ואע"ג דלשון ההסכמה לא משמע הכי שכתוב בה שלא יהיה לבעלים המקדישים שום אחיזה וחזקה בו יותר מכל אחד מבני ישראל ובנ"ד יש לו אחיזה שיכול להוליכו למקום אחר בא"י בכל זמן שירצה וכן משמע מסוף הלשון שכתוב שלא ישתמשו בשום כלי שלא יהיה הקדש החלטי. ומשמע ג"כ שלא יהיה בו שום תנאי מ"מ איכא לפרושי הני לישני שלא היתה הכוונה אלא שלא ישתמשו בשום כלי שיש תנאי להחזירו לחזקת הבעלים ולהיות חול ע"י התנאי אבל בנ"ד שהוא הקדש גמור החלטי ויד כל ישראל שוה בו וע"י תנאו אינו יוצא מהקדשו אלא שהתנה שיוכל להוליכו לב"ה אחר בא"י ולעולם בהקדשו קאי לא היתה ההסכמה על זה שהרי לא היתה כוונת בעלי הסכמה להפקיע זכות שאר בתי כנסיות שבא"י וכיון דאיכא לפרושי הכי והכי יד בעלי ההסכמה על התחתונה וישתמשו בהם לתת הדר ותפארת לבית הכנסת וכ"ש שאני זכור שלא היתה הכוונה אלא שלא ישתמשו בב"ה בכלי חול אבל בכלים הללו שהם קדש גמור בהחלט לא עלה על דעת שלא ישתמשו בהם ומעשים בכל יום שמביאים כלי הקדש וס"ת מחוצה לארץ ומשתמשים בהם אע"פ שלא הוקדשו לשם ירושלם וכ"ש כלים הללו שהוקדשו לשם א"י דפשיטא ופשיטא דיכולין להשתמש בהם שלא עליהם היתה ההסכמה כלל. עוד יש טעם אחר דלעולם הן בחזקת ב"ה של ירושלם תוב"ב שהרי כשיבוא שמעון להוציאם להוליכם לצפת כפי תנאו אומרים לו ב"ד אין אתה יכול להוליכם דמעלין בקדש ולא מורידין וקדושת ירושלם עדיפא טפי מקדושת שאר א"י וזה ברור ואומרים לו הרי הכלים בידך לקיים תנאך אבל אי אתה יכול להורידן מקדושתן. ותו שכבר החזיקו בהם לצורך ב"ה של ירושלם וכבר נשתמשו בהם כמה פעמים כפי מה שהגידו לי ושוב לא יוכל להוליכם למקום אחר והוי יודע דלא בעי ג' שנים אלא בחזקת קרקעות אבל הכא אם נשתמשו ג' פעמים הויא חזקה. ומ"מ מודה אני שאין הקהל יכולין למכרם ולא למשכנם ולא לשנותם אפילו לדבר מצוה ואפילו נשתקע שם הבעלים מעליהם מפני התנאי שיאמר להם שמעון או המורשה שלו עד שאתם משנים ההקדש אני רוצה להעמיד ההקדש בשם בעליו ולהוליכו לב"ה אחר בא"י דנהי דמועיל טעמא דמעלין בקדש ולא מורידין במי שרוצה להעמידו במעלתו אבל מי שרוצה לשנותו וכ"ש למכרו לא מהני האי טעמא וכן טעמא דחזקה לא מהניא אלא במי שרוצה להעמיד ההקדש בחזקתו וזה ברור מאד אצלי. הילכך בנ"ד יכתבו לשמעון ז' טובי העיר התנאי אשר שאל המקדיש ויקדיש אותם כאשר כתוב בשליחותו ויהיה הוא או באי כחו ממונה על ההקדש להשתמש בהם בב"ה כפי מה שיראה לו ובזמן שיראה לו ושלא ימשכנו אותם ושלא ישנו אותם שכן היתה כוונת המקדיש ולא היתה כוונתו להוציאם מירושלם למקום אחר כל זמן שהכלים עומדים בקדושתן על שמו או על שם המורשה שלו או מורשה המורשה ואומדנא דמוכח הוא מתוך לשון הרשאתו ואומדן הלב וכבר ידעת דאמרינן בכל דוכתא לעולם אומדין דעת הנותן. והנראה לעניות דעתי כתבתי: