תשובות הרדב״ז חלק ב · חלק תרל״ח סימן ב׳

תשובה לא נתברר בשאלה אם המעות אשר נתן לו כר' יהודה רפאל הנזכר אם היו בתורת מלוה או בתורת פקדון או בתורת עסקא אבל בתורת שותפות לא שייך הכא כיון שכר' יהודה לא היה מתעסק גם הוא בסחורה הילכך ליכא למימר בנ"ד השותפין שומרי שכר זה לזה הם. תדע דהא מקשינן בגמרא והלא עמו במלאכתו הוא ופטור ואפילו מפשיעה ואמאי הוו שומרי שכר ומתרצינן כגון דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר. משמע להדיא דלא הוו שותפין אלא היכא שזה שכור לזה וזה שכור לזה דהוי עמו במלאכתו. אבל הנותן לחבירו מעות והוא אינו מתעסק בהם כנ"ד נקראת עסקא ולא שותפות ודעהו וכיון שלא נתברר בשאלה צריך אני לבאר כל החלוקות ולפסוק הדין בהם. אם היה בתורת מלוה להוצאה ניתנה והרי הוא חייב באחריותה ואפילו באונסין גדולים חייב אלא שרחוק הוא בעיני שילוה אדם מעותיו ויאמר לו שיעשה בהם כמו שהוא עושה במעותיו ואפילו להוליכם מעבר לים. ותו דלא שייך לומר שיעשה בהם כמו שעושה במעותיו כיון שהם מלוה אצלו יעשה מה שירצה. ומזה הטעם בעצמו לא שייך לומר שמכר לו סחורה בהעלאה והעמיד עליו המעות במלוה דפשיטא דיוכל לעשות בהם מה שירצה ומ"מ כיון שהם מלוה אצלו אפילו שנאבד הכל חייב לשלם כמו שכתבתי אלא שלענין התשלומין אם היה דבר ששומתו ידועה אינו חייב לשלם אלא מה שהיה שוה בשעה שנתנה לו וכן כתב הרמב"ם בתשובה ואם היה דבר שאין שומתו ידועה חייב לשלם כפי מה שנתפשר אפילו שלא היה שוה כך בשעה שמכרה לו ואין כאן רבית ועל זה סמכו כל העולם למכור בהעלאה דברים שאין שומתן ידועה. ואם נתנם לו בתורת פקדון פטור אף מגנבה ואבדה ומה שהניח החאצל שהיו בו המעות והלך ללון בשכונת היהודים לא הויא פשיעה שכן דרך רוב הסוחרים הבאים מכל קצוי עולם למצרים ואפילו תימא דהויא פשיעה הרי התנה עמו שיעשה במעותיו כמו שעושה בשלו וכל תנאי שבממון תנאו קיים מי שאומר שהיה לו להניחם תחת הקרקע כדין התלמוד לא סיימוה קמיה דכיון שנתן לו רשות ללכת לארץ מרחקים לאו לאנחינהו תחת הקרקע הפקידם אצלו ותו שהרי נתן לו רשות לעשות בהם כשלו כפי מה שבא בשאלה. ובר מן דין כיון דהאידנא לא שכיחי גשושאי אם שמר כדרך השומרים פטור ואין זו פשיעה לחייב עליה שומר חנם ולא אונס לפטור ש"ש דאין שום גנבה קרויה אונס אלא בלסטים מזויין וכן כתב רש"י והתוספו' פרק הגוזל עצים. אלא שהדבר ברור אצלי שאין אדם מפקיד מעות ביד חבירו להוליכם לכל מקום שירצה ולעשות בהם כשלו מבלי הנאה. ולכן ברי לי שנתנם לו בתורת עסקא למחצית שכר דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון ונתן לו שכרו כאשר תקנו רז"ל. א"נ שאמר לו טול רביע הריוח או שלישו בשכרך אם יש לו עסק אחר וזוהי עסקא האמורה בתלמוד והדין בהם שאם נאבדה העסקא או נגנבה כלה או מקצתה מפסיד בעל המעות החצי שהוא פקדון וגובה מחצה שהוא מלוה וזה ברור. וכתבו הרמב"ם פ"ו מהלכות שלוחין ושותפין וז"ל והיאך יעשו אם רוצה שיהיה השכר או ההפסד לאמצע בשוה יתן למתעסק שכרו שבכל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה ואם היה לו עסק אחר וכו' אפי' העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה ואע"פ שכתב הראב"ד ז"ל ולמה לא יהיה כשומר שכר על הפקדון והלא נטל ממנו שכר כפועל בטל עכ"ל הרי העלה בעל מגדל עוז והאי א' מהמתחילים כתבו ואפי' תימא שהוא חולק אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל שכן נהגו בכל המלכות ואפילו שיהיו החולקים עליו רבים כבר קבלוהו עליהם וכ"ש דלא מפקי ממונא שלא מדעתו ותו דמצי למימר קים לי כפלוני ואני בעניותי אומר שאין השגתו השגה דנהי שנתן לו שכרו להתעסק בחלק הפקדון לחלקו מדין רבית ולא נתן לו שכרו לשמור העסקא למה הדבר דומה למפקיד ביד חבירו חפץ ושכרו לעשות עמו במלאכתו האם נאמר שיהיה שומר שכר גם על הפקדון הא ודאי ליתא. תדע דבשלמא אם השכר שנתן לו הוא מפני שמתעסק להצילו מדין רבית היינו דמפלגינן בין היכא דאית ליה עסק אחר להיכא דלית ליה אם השכר הוא מפני שמירת העסקא לא הוה לן לפלוגי דמי איכא מי שירצה ליטול דינר לשמור הפקדון כל זמן השותפות ואפשר שיהיה ליה שנים או יותר. ותו דשכר טרחו אמרו לא שכר שמירתו הילכך איני רואה טעם להשגה זו במחילה מכבוד הרב. עוד כתב הרב באותו פרק וכן אם אמר לו כל הריוח יהיה לך שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר הרי זה מותר ואם הפסידו יפסיד מחצה ע"כ. הרי שבשתי החלוקות כתב הרב שיפסיד בעל המעות מחצה ומי שרצה לדמות עסקא זו לאותו מעשה שכתב מהררי"ק ז"ל במי שמסר לשמעון ספר למכרו והתנה עמו שכל מה שימכר החפץ יותר מל"ד דינרין שיהיה המותר לשמעון וחייבו הרב הנזכר משום ש"ש לא דקדק יפה ונתחלף לו סרסור במתעסק דסרסור לית ליה בגוף הכלי אבל מתעסק אית ליה בגוף הממון בשכר ובהפסד וקים לן ההפרש. דאי לא תימא הכי הא דתנן שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה ואמאי גובה מחצה של פקדון הרי כבר קבל שכר טרחו. ובכמה דוכתי אמרינן דעסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ולמאי נפקא מינה וליכא למימר דנפקא מינה לענין אונסין דא"כ הכי הוה להו למימר פלגא מלוה ופלגא הוי עלה שומר שכר אלא קושטא דמילתא דלעולם הוי פלגא פקדון ופטור המתעסק אלא א"כ פשע וכבר בארנו למעלה שאין זו פשיעה לחייב עליה שומר חנם. ואם נעשית העסקא שלא כדין כגון שהיא למחצית שכר וכן בהפסד ולא נתן שכרו לעולם דין עסקא יש לה דפלגא מלוה ופלגא פקדון ואם נאבד מפסיד בעל המעות מחצה שלא תקנו שיתן לו שכרו אלא כדי להצילו מדין רבית והיכא שנאבד הקרן ואין ריוח אין כאן רבית ומפסיד מחצה ולא שייך בנ"ד לומר לפי שהוכר הגנב יפרע לבעל המעות והוא יעשה דין עם הגנב שלא נאמר זה אלא לענין מי יעשה דין עם הגנב הבעלים או הנפקד אבל לענין התשלומין לא נשתנה הדין דאי ליכא לאשתלומי מן הגנב חזר הדבר לדינו וזה מבואר למי שעמד על לשון הגמרא פרק הגוזל עצים דאיתמר נגנבה באונס והוכר הגנב אמר אביי אם שומר חנם הוא וכו' ופרש"י ז"ל נגנבה באונס בלסטים מזויין דש"ש פטור בו ואחר כך הוכר הגנב ויכול לכופו ולהוציא מידו ע"כ. משמע דבכה"ג פליגי אביי ורבא אבל אי ליכא לאשתלומי מיניה כגון שאינו יכול לכופו לא מיירי בהכי אלא חזר הדין דש"ש פטור מן האונסים ושומר חנם פטור מהגנבה ולא איירי הכי אלא מי עושה דין עם הגנב וקי"ל כרבא דאמר אחד זה וא' זה עושה עמו דין וכתב עלה רש"י ישלם דמצוה עליו לחזר אחר האבדה ע"כ משמע בהדיא דלא איירי אלא לענין לחזר אחר האבדה ועל התשלומים שכתב רש"י הקשו עליו שאר המפרשים ז"ל שודאי אינו בדין שיתחייבו הם לשלם האונסים אע"פ שהוכר הגנב אלא כך פירושו שהם חייבים לטרוח ולדון עם הגנב משום דלעתים הגנב אלם וקשה ואין הבעלים רוצים לטרוח לדון עמו. וכן כתב בעל מ"מ ואמר שזה דעת הרמב"ם ז"ל ולא היה ראוי להטריח הקולמוס בדברים פשוטים אלא שההכרח לא ישובח ולא יגונה. הילכך ישבע הנפקד איך היה התנאי בעסקא וכולל בשבועתו כמה הפסיד ומפסיד בעל המעות כפי המגיע למעות העסקא אשר נתן לו: