תשובות הרדב״ז חלק א · חלק תקס״ד סימן ב׳

תשובה הדין עם יורשי שמעון ונוטלין פלגו בריוח או כפי תנאי השטר תדע דאם נאבדה העסקא או הפסידה היה גובה ראובן מחצה כדאמרינן שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה דמלוה וכיון שהמעות אצלם מלוה הריוח שלהם הוא והא דקי"ל דאחד מן המתעסקים שמת בטלה השותפות היינו שאם עדיין לא קנו הסחורה היה יכול ראובן לומר איני רוצה שתהיה העסקא שלי אצל היורשים אבל כיון שנקנית הסחורה הרי שלהם חציה וחצי המעות עליהם מלוה וכ"ש בנ"ד שכבר הלכה הסחורה בדרך אעפ"י שלא מכרה שמעון מה בכך הילכך כיון שאם אבד העסקא היו יורשי ראובן חייבין לשלם פלגא דמלוה ראוי שיטלו הריוח המגיע לחלק אביהם. וכ"ת מנא לן דאם נאבדה העסקא אחר מות אביהם היו חייבין לפרוע פלגא דמלוה דילמא מצו למימר כיון שמת אבינו נסתלקה העסקא וחזר להיות הכל ברשות בעל המעות והא דאמרינן שטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מהם מחצה היינו כשנאבדה העיסקא בחי אביהם אבל אם נאבדה אחר מות אביהם אינם חייבין לשלם וכיון שכן גם בריוח לא יטלו כלום דהכל הוא פקדון ולבעל המעות הוי. הא ליתא דסתמא אמרינן שטר כיס היוצא על היתומים ולא מפליגנן בין אם נאבדה העיסקא בחיי אביהם או אחר מותו. ואע"ג דכתב הריא"ף ז"ל פרק המקבל וז"ל הילכך אי איכא סהדי דהני מטלטלי וכו' ואי איכא בה רווחא בההיא שעתא דמית לוה שקלי מיניה יורשין או ב"ח מנתא דהוי שקיל מיתנא וכו' משמע מהכא דדוקא רווחא דההיא שעתא שקיל אבל רווחא דאתי בתר דמית לא שקיל. הא לא קשיא דהתם איירי בדלא קביע זמנא למכירת העיסקא אבל היכא דקביע זמנא שקיל רווחא אפילו בתר דמית ונ"ד כיון שהעיסקא היתה להוליכה למקום פלוני אין יכול לחלוק עד שיגיע למקום ההוא ואע"ג דאפילו עיסקא לזמן אם מת המתעסק בתוך הזמן נתבטלה העיסקא וכן הסכימו רוב הפוסקים הנ"מ בזמן שהעוסקים סתם אבל מה שקנו להוליך למקום פלוני אין יכולין לחלוק אותה עד שיוליכו אותה לאותו מקום אפי' שמת המתעסק. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות שלוחין ושותפין נשתתפו סתם וכו' או שהיתה בחלוקתה הפסד וכו' היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה יש לכל אחד מהם לעכב שלא יחלוקו עד שתמכר הסחורה בזמן הידוע למכירתה ע"כ. הרי כיון שנשתתפו סתם בכל שעה כופין זה את זה לחלוק ואפ"ה אם שלא הגיע זמן מכירת הסחורה יכול לעכב בנ"ד נמי כיון שמת המתעסק אע"ג דיכול לחלוק כל שעה שירצה אם לא הגיע זמן מכירת הסחורה יכול לעכב וכ"ש בנ"ד כיון שקנו אותה להוליכה למקום פלוני אין כופין לחלוק עד שתגיע למקום פלוני וכ"ש דאיכא פסידא ליתמי אם ימכרו אותה במקום שמת המתעסק ולא מיבעיא לפי מה שכתוב במרדכי בשם רבינו מאיר ז"ל על המלוה את חבירו למחצית שכר ומת הלוה ואין רוצה להניח המעות ביד אלמנתו וכו' ואם הלוה לו לזמן קצוב ועדיין לא הגיע זמן הקצוב נראה לי דאין יכול להוציא מידה דכל המפקיד על דעת אשתו וכו' וישאו ויתנו בהם למחצית שכר כל ימי משך זמן העיסקא כדאמרינן בפרק אלו נערות הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל זמן שאלתה ע"כ אלא אפילו לדעת החולקין ואמרי דדילמא גבי שמירת בהמות אמרינן הכי אבל בעיסקא יכול לטעון הם אינם יודעים להשתדל כמו אביהם ע"כ וכן אני אומר שהוא דעת הרמב"ם ז"ל דמכתב סתם שאם מת המתעסק נתבטל העסק אפ"ה מודים הם בנ"ד דהא טעמא הוי משום דהם אינם יודעים להתעסק ולהשתדל בעיסקא כמו אביהם ובנ"ד לא שייך האי טעמא שכבר הסחורה היא בדרך ואין צריכה משתדל אלא למכור אותה שם והרי יהודה השתדל בה ומכר במקום אביהם ובהא כ"ע מודו דיש ליתומים חלק בריוח. ותו איכא טעמא אחרינא בנ"ד דלא אמרינן שאם מת המתעסק בטל העסק אלא היכא דמצי בעל העיסקא ליטול עסקתו או לחלוק אבל בזמן שבעל העיסקא שתק או שלא היה יכול ליטול עסקתו כנ"ד הדבר ברור שהרי העיסקא בחזקתה בין לריוח בין להפסד דאי לא תימא הכי יהיה יד בעל העסקא על העליונה אם יהיה בה הפסד יאמר אני לא חלקתי וברשות המתעסק נפסד ויטול מן היתומים מחצית ההפסד או כפי תנאי השטר ואם יהיה בה ריוח יאמר אני חלקתי העיסקא ויטול לעצמו אלא ודאי העיסקא ברשות שניהם הרויחה או הפסידה. ותניא בתוספתא דפ' המקבל המקבל שדה מחבירו ומת לא יאמר תנו לי מה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין וה"פ אם קבל אביהם כל שכרו אין בעל השדה יכול לומר תנו לי מה שאכל אביכם יותר על מה שעשה דכיון שכבר קבל שכרו יכולין הם לומר אנו נגמור מלאכתו. וכן אם לא קבל אביהם כלום אין יכולין לומר תן לנו מה שפסקת עמו ונגמור מלאכתו שיכול הוא לומר אין לי חשבון עמכם אלא עמו אלא שמין מה שעשה ונותן להם. ומכאן ראיה גמורה למה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות שלוחין ושותפין שאחד מן השותפין או המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק. וכן היא הסכמת הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל ושלא כדברי הר"ם ושלא כדברי המסתפק שכתב המרדכי. ומיהו למדנו מזאת התוספתא שכיון שקבל אביהם שכירותו אם רוצה בעל העיסקא לבטל העיסקא הפסיד השכירות. ובנ"ד אפי' אם רוצה ראובן להפסיד השכירות שנתן לשמעון להתעסק בעיסקא אין שומעין לו אלא חולקין יורשי שמעון בריוח כיון שלא נחלקה העיסקא. ותו שאם תחלק במקום שמת המתעסק איכא פסידא ליתמי. ותו שקנו אותה להוליכה למקום פלוני ואין חולקין עד שתגיע למקום פלוני דאדעתא דהכי נחית. ומ"מ מודה אני שאם בשעה ששמע ראובן שמת שמעון עשה בית דין ואמר בפניהם דעו שהעיסקא שיש לי ביד שמעון שמת אני חולק אותה והרי היא לאחריותי לבד אי ליכא פסידא ליתמי ולא קנו אותה להוליכה למקום פלוני שמין מה שהשביחה העיסקא עד שעה שמת שמעון ובכלל השומא כמה שוה אחריות הדרך שהלכה הסחורה עד שמת שמעון ונותן ליורשיו וכיון שלא עשה כן או שלא שמע במיתת שמעון עד שנמכרה הסחורה נוטלין היורשין חלק אשר היה מגיע לאביהם כפי תנאי השטר וכן ראוי לדון דהכי משמע פשטא דהך תוספתא דבזמן שהוא אומר בהדיא לבטל העיסקא שמין ונותנין להם אבל מן הסתם העיסקא עדיין היא ברשות שניהם כאשר בתחלה דהא טעמא הוי דמצי למימר אין לי חשבון עמכם אלא עמו ובנ"ד דלא אמר כלום הרי הדבר בחזקתו כאשר היה בזמן אביהם. ותו דהוי מלתא מציעתא בין שתי הסברות ואע"ג דלא מטי פסידא ליתמי ואפי' קנו הסחורה סתם: