תשובות הרדב״ז חלק א · חלק תל״א סימן ב׳

תשובה ד' אמות אין קונות לאדם אלא בעומד או יושב אבל מהלך לא קנו לו וכן אם הוא ישן לא קנו לו ד' אמותיו כיון שאינו יכול לשמור אותו דבר אשר הוא אצלו. ואם עשה מעשה שגלה בדעתו שרוצה לקנות בדרך אחרת כגון נפל לו על המציאה או על הפיאה איכא פלוגתא אי קנו לו ד' אמותיו או לא ודעת הגאונים דלא קנה שאין לנו להניח מה שתירץ סתמא דתלמודא משום תירוציה דרב פפא כדאיתא עלה דמתניתין דראה את המציאה ונפל לו עליה וטעמא רבה איכא דכיון דקניית ד' אמות תקנה דרבנן היא ה"ל כאומר אי איפשי בתקנת חכמים ושומעין לו וכן יש לפסוק אע"פ שיש חולקין. גם לענין הקניינים הרבה מן המפרשים אמרו דלא תקינו רבנן ד' אמות אלא בזוכה מן ההפקר או בנכסי הגר והכי משמע מדיהיב טעמא דלמא אתי לאנצויי או בגט אשה משום עגונא. אבל בירושלמי דגיטין משמע דבכל הקניינים תקינו רבנן ד' אמות ויליף לה מק"ו ומה מציאה שאין דעת אחרת מקנה אמרת קני היכא דאיכא דעת מקנה מיבעיא. וא"ת כיון שהירושלמי פסיק הכי בהדיא אמאי לא סמכינן עליה. וי"ל דכיון דבעל המאמר יהיב טעמיה למלתיה משום אינצויי משמע דהיכא דליכא האי טעמא לא תקינו דאיכא למיפרך מה לקנין הפקר דאיכא למיחש לאינצויי תאמר במכר או מתנה דליכא למיחש להכי. ותו דקושטא הוא דלא דיינין ק"ו במלתא דתנן ולא בשום תקנה מתקנתם והכי תניא במסכת סופרים אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא מדברי סופרים לד"ת ולא דברי סופרים זה מזה ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה והביא מכאן ראיה שאין יורשי האשה חולקין עם הבעל בנכסי מלוג שלה אע"פ שהדברים ק"ו מפני שיורשי האשה באים מכח התקנה ואין דנין ק"ו בתקנה אף הכא נמי כיון שד' אמות תקנה דרבנן היא אין דנין בה ק"ו הילכך ראוי לפסוק כדברי האומרים שלא תקנו אלא במלתא דאתי לאינצויי אבל במכר ומתנה לא אבל בגט אשה משום עיגונא תקינו. וצ"ע איך פסק הרא"ש ז"ל כדעת הירושלמי: