תשובות הרדב״ז חלק א · חלק מ״ב סימן ג׳

כללא דמלתא דזה נקרא נדרי זירוזין ממש וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ד וכן נדרי זרוזין מותרי' כיצד כגון שהדיר חבירו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו בין אכל בין לא אכל שניהם פטורים וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע והלוקח נדר שלא יקננו אלא בשקל ורצו בג' דינרים שניהם פטורים וכל כיוצא בזה לפי שכל א' מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חבירו ולא גמר בלבו ע"כ. הכא נמי לא גמר בלבו להיות נזיר שמשון או לגרשה אם לא תלך. וא"ת בשלמא התם איכא גילוי דלזרז את חבירו אמר כיון שנתרצה בג' דינרין אבל הכא מאן לימא לן דלא הוה דעתיה לגרש או להיות נזיר וי"ל דהכא נמי איכא גילוי מלתא כיון שלא כפה אותה שתלך כדי שלא יחול עליו הנזירות משמע דלזרזה אמר ותו דהרי הוא נאמן על עצמו שאומר לזרז נתכוונתי ולא לנזירות ולא דמי למי שאומר אני בטלתי הנדר בלבי דמשמע דלא הוי ביטול מדאמרי' גבי נדרי אונסי' יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ויאמר בלבו היום ואמאי צריכים כולי האי יבטל בלבו וסגי וטעמא דלא אמרינן פיו ולבו שוין אלא היכא שהדבר שיצא מפיו הוא מה שלא היה בלבו כי האי דאמרי' נתכוון להוציא פת חטין והוציא פת שעורים אבל מי שנתכוון להוציא פת חטין מפני האונס והוציא פת חטין הרי פיו ולבו שוין ומה יועיל הביטול אלא שמפני האונס התירו שהיה בלבו היום ונמצאו פיו ולבו שוין. נ"ד לא דמי להאי שהרי אמר שמעולם לא נתכוון לנדר שיצטרך לבטלו. וא"ת גבי נדרי אונסי' נמי יאמר בלבו שאינו מתכוון לנדר לא קשיא שהרי האונס מתכוין להדירו. ותו דאיכא מאן דסבר דלא הוי נזיר עד שיאמר כשמשון בר מנוח בעל דליל' וראיתי מקילין יותר שצריך כולהו וזה תלוי בדקדוק סוגיית הגמ' ואעפ"י שאני כתבתי בתשובה שדעת הרמב"ם ז"ל אם אמר כשמשון בן מנוח או שאמר כבעל דלילה הוי נזיר והכא בנ"ד לא אמר אלא שמשון בעל דלילה והוי פלוגתא מ"מ כיון דאיכא הנך טעמי דלעיל סמכינן עלייהו כיון דאיכא פלוגתא בעיקר דינא וז"ל הרא"ש ז"ל פ"ק דנזיר והנודר בשמשון צריך שיפרש כשמשון בן מנוח בעל דלילה או כשמשון בן מנוח שעקר דלתות עזה או כשמשון בן מנוח שנקרו פלשתים את עיניו ע"כ וכן משמע לי שהוא דעת רש"י ז"ל ופשטא דסוגיא דנזיר הכי משמע: