תשובות הרדב״ז חלק א · חלק מ״ב סימן ב׳

תשובה גם אני חקרתי אותו ואמר כמו שכתוב בשאלה אות באות ומה שאמר שאינו יודע מה שמשון אינה טענה לסמוך עליה כלל להתיר שכיון שאמר בעל דלילה ודאי ידע ענין שמשון ועוד שאלתיו אם שמשון היה מותר לשתות יין ואמר שלא היה מותר משמע דיודע הוא ענין שמשון אבל יש לעשות מטעם זה סניף לשאר הטעמים דסוף סוף אינו יודע כל חומרות נזירות שמשון ושאין לו התרה אפי' על ידי שאלת חכם והוי כעין נדרי טעות. אבל סמיכות ההיתר הוא על שאר הטעמים חדא דאיתא בירושלמי נדר שהוציאו בלשון שבועה אינו נדר ואעפ"י שהרמב"ן ז"ל כתב דלא גרע מידות הרא"ש וקצת מפרשים ז"ל סברי דלא חל כלל דגרע מידות כדמשמע פשט הירושלמי וכן כתבו רוב המפורשים בשמעתא קמייתא דנדרים וכתב הר"ן ז"ל בריש שבועות שכן דעת רש"י ז"ל הרי שעיקר הדין תלוי במחלוקת פוסקים ומיהו בשאר נדרים דאיפשר בהתרה אין להקל להם וצריך התרה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים כיון שרגילין העולם לידור בזה הלשון אבל בנזירות שמשון דאיתיה בשאלה מוקמי' ליה אדיניה ולא הוי נדר לדעת הירושלמי והפוסקים הנמשכים אחר הירושלמי. ובודאי שאם לא היה לנו אלא טעם זה לבד לא היה מקילים באיסור תורה וכ"ש שאני כתבתי בתשובה לשלוניק בראיות ברורות שאין הירושלמי מדבר אלא בשאר נדרים אבל בנזירות לא שנא הוציא בלשון נדר או בלשון שבועה חייל. ועיקר הטעם להתיר הוא דקי"ל סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל וכיון שהוא בעצמו אומר שלא היה בלבו לגרש את אשתו ולא להיות נזיר אלא לזרז אותה שתעשה מצותו מפחד שלא יגרשנה עושים כפי פירושו וכיון שכן אין פיו ולבו שוין שהרי לא נתכוון לנזירות. ותו כיון שהוא אומר שלא הוציא מפיו שמשון אלא שמשום אין כאן פה. ואע"ג דקי"ל ידות נדרים כנדרים ולא גרע מידות ליתא דלא הוו ידות אלא לשון שהורגלו בני אדם בהם כגון נזיח פזיח וכו' אבל אין בני אדם קורי' לשמשון שמשום ואעפ"י שכוונתו היתה לשמשון לא הוציאו בשפתיו ומהאי טעמא נמי לא הוי כנוי לשמשון דלא אמרינן כינוי נדרים כנדרי' אלא במקומות שנהגו להפסי' הלשון ומכניס הדבר בדבר אחר הולכם שם אחר הכינוי אבל במקומות אלו לא ראיתי מי שקרא לשמשון שמשום הילכך אין כאן פה ולבו שוין ב' ובהצטרפות שני הטעמים אין כאן לא פה ולא לב: