תשובות הרדב״ז חלק א · חלק קע״ז סימן ה׳

ולענין אם מעות המלוה נקנה בדרך זה הדבר מפורסם דאין זה קנין דאפי' מעות של פקדון לא מצי לאקנויינהו אלא באודית' כדאיתא בעובדא דאיסור גיורא כ"ש מעות מלוה דלהוצאה ניתנו. וגם החכם המקיים המתנה הודה בזה אלא שאמר דבהקדש ובעניים אם אמר אדם מטבע שיש לי במקום פלוני אתן להקדש ולעניים חייב לקיים דברו ואפי' דבר שלא בא לעולם. אם אמר שיתן אותו לצדקה חייב לקיים דברו וכמו שכתב הרב ז"ל פרק כ"ב מהלכות מכירה וספ"ו מהל' ערכין ע"כ. והחכם הזה אגב שטפיה נתחלף לו מטבע של פקדון למטבע של מלוה דדוקא בפקדון ולא כפר בו יכול להקדישו לפי שהוא ברשותו בכל מקום דאיתיה אבל מלוה דלהוצאה ניתנה פשיטא שאין המלוה יכול להקדישו דמה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ומה שרצה לדמות נ"ד למקדיש דבר שלא בא לעולם אם היו מעות של פקדון כאשר חשב יפה דמה אותם. אבל כיון שהוא מלוה לא דמי כלל דמלוה אינה ברשותו כלל אלא ברשות אחרים שנתן להוצאה והרי הם של לוה ממש הילכך אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל דקל או שדה ברשותו הם אעפ"י שלא באו הפירות לעולם וכן דגים שבים אינם ברשות אחרים ותו דאפי' לפי שיטתו לא אמר הרב שהם הקדש אלא שחייב להקדישן כשיבאו לידו ובנ"ד ליתיה שמת וזכו בו היורשים ומה שכתב הרב אם צוה האדם כשהוא ש"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהן העניים דוקא בש"מ כפשט לשונו דמצוה לקיים דברי המת שמא תטרף דעתו עליו אבל בבריא לא זכו בו העניים והבו דלא לוסיף עלה וזה ברור מאד. ותו שיש כמה גאונים ראשונים חלוקים על הרב בדין זה והיורש מצי למימר קים לי כהנך ולא מפקינן מיניה. ותו אפי' לפי שיטתו הניח חלק בני הישיבה דמסתמא עניים הם אלא חלק הרב שהיה עשיר איך זכה בו. וכי תימא שכרו הוא נוטל והוי דבר של מצוה ללמד תורה לרבים הא ליתא דמה אני בחנם אף אתם בחנם אם לא שתאמר שתתקיים המתנה בדבר מועט שהוא שכר בטלה: ובר מכל הלין הרב ז"ל מקבל המתנה חלק עלי באותו מעשה שהזכרתי למעלה שנתן ש"מ מעות ביד שליש וצוה שיאכלו הריוח בעלי תורה ופסק דריוח הוי דבר שלא בא לעולם ואינו יכול להקנותו וסדרתי לפניו דבעלי תורה הוי כהקדש לעניים. ותו כיון שנתן המעות ביד שליש הוי נמי כדקל לפירותיו וצווחתי ככרוכיא ולית דאשגח בי והרי היא כתובה לפני בנ"ד נמי כיון דאין מטבע נקנה בקנין לדידיה אין חילוק בין עניים לעשירים ואפי' לדידי שאני סובר דבעלי תורה הוי כעניים לא דמו אהדדי כלל דבעובדא דידן נתן המעות ביד שליש אבל הכא שהמעות ביד הלוה אינו יכול להקנותם אלא בכתיבה ומסירה וקני איהו וכל שעבודא דאית ביה: עוד כתב החכם המקיים המתנה כיון שהזכיר בראש שטר המתנה שטר המשכנת' של הבטאן ולבסוף כ' מתנ' גמור' אגב ד' אמות קרקע הוי כאלו הקנה לו שטר המשכנתא אגב הקרקע וכתבו הפוסקים כי ש"ח נקנה אגב קרקע. ואתה ראה גם ראה כמה מהדר האי צורבא מרבנן לקיים מתנה זו לפי שנעשית ע"י רבו אפי' להוציא ממון שלא כדין שהרי כתוב בשטר ד' פעמים שהקנה לו המעות ולא הזכיר השטר ומה שהזכיר שטר המשכנתא לא להקנות את השטר מזכירו אלא סיפור דברים הוא תדע שאפי' שם בראש שטר המתנה אין נותן אלא המעות וז"ל ואמר בתורת צואות שהמעות שהיה ממושכן בו הבטאן של פלוני כמו שכתוב בארוכה בשטר שביניהם וכו' הרי לך בהדיא שלא הוזכר שטר המשכנתא אלא אגררא שהרי למעלה מזה ולמטה הזכיר בהדיא שנותן לו המעות. ותו אפי' לפי דרכו הלך אחר לשון ראשון ואחרון כמו שכתבתי למעלה: ותו כי עיקר הדין אם השטר נקנה אגב קרקע הוא מחלוקת פוסקים שהר"ח ז"ל כתב שאין עומד אלא במקום מסירה לבד ע"כ. הילכך נ"ל דלית ממשא בהאי מתנה כלל דאי משום שטר המשכנתא לא הקנה כדין קנין שטרות ואי מפני שטר המתנה אין אדם נותן מה שאינו שלו דמלוה להוצאה ניתנה. ולענין אם זכו יורשי הרב במתנה זו אפי' אם היתה המתנה מתנה. דע כי לעולם אומדין דעת הנותן ואם היורש ממלא מקום אבותיו ויש לו ישיב' הרי עומד במקום מורישו ואם אין היורש ממלא מקומו אומדן דעתא שלא נתן זה אלא לעשות מצוה ולפיכך תנתן לישיבה הגדולה שבעיר שזו היתה כוונת הנותן ומפני שאין אנו דנין בזה לא אאריך בו כי הדבר ברור אצלי מאד שאין המתנ' כלום ולא אחשוד את הרב בזה אלא אחד מבני הישיבה הבלתי בקיאים סדר לשון המתנה: