תשובות הגאונים (הרכבי) · חלק ל״ח סימן ב׳

וכתוב אחרי כן. ועוד היה להם חצרות רבות אמ[ר ה]גדול אם תרצה שתתן לי החצרות הטובות בחלקי וכול'. וכך ראינו כי אף על פי שאחד [לוקח חלקו] במקום שאינו יפה. והאחר לוקח חלקו במקום יפה. אין מחשבין מדה כנגד מדה אלא מעלין את כולם לד[מים]. ונוטל זה מן המקום שאינו יפה מדה יתירה מן הקרקע לפי הדמים ולפי מה שזה שווה וזה שווה. כמה שאמרו חכמ' בחלוקת ארץ ישראל. לא נתחלקה אלא בכסף שנ' בין רב למעט אמ"ר יהודה סאה ביהודה שווה חמש סאין בגליל ולא נתחלקה אלא בגורל שנ' אך בגורל. ואמ[רי]נן דהא דתניא ולא נתחלקה אלא בכספים למאי או לימא לשופרא ולס[ניא אטו] בשוטים עסיקינן אלא לקו[רבא ו]לרוחקא. ואיך יפרעו הנזיקין ובעלי חובות [וכתובת אשה מן ה]עדית ומן הבינונית ומן הזיבורית.... ותנן שום כסף שוה כסף. ואמרינן עלה אמ' רב [יהודה שום] זה לא יהא אלא בכסף כדתניא טל[ית שהזיק]ה פרה [וכול' וכן] הדין הזה שמפורש בשאלה זו... [שחולקין ה]קרקעות במקום הטוב שהן שוין [זה לזה והקרקע]ות במקום הרע שהן שוין זה לזה [ומחוייב] הגדול אם תתקיים בכורתו וראוי לפי שנים שיתן השליש של אחיו במקום אחד מן הטוב ובמקום אחר מן הרע. כמה שאמרו חכמ' תרויהו אחד נגרא אמ' רב יוסף כגון זה כופין על מדת סדום וכול'. אבל אם אין מקומות שהן שוין זה לזה כל מקום שיש בו דין חלוקה בין שלשה. ונשאר לפשוט בשליש שלו כשיעור ששנינו אין חולקין את החצר וג'. כל דבר ודבר כה[יל]כתו הרי יש לו כשיעור ואין עליו הפסד גדול. ואם [יש] הפסד גזרת [מלך] היא. ומקום שאין לקטן הפשוט בו כ[שי]עור אין עליו לקבל בו פחות שיש בו הפסד. אלא מעמידין שלשה חל[קים] שוין ומטילין גורל ואי זה שנופל לקטן לוקחו. ובמקומות שהן משונין זה מזה ויש לפשוט בחלקו כשיעור מכל אחד ואחד. אין כופין על מידת סדום ואין [שף ט"ו] לו ליקח במקום אחד. דאמרינן חדא אהאיי וחדא אהאיי נגרא וכול'. וכתוב בסוף שאלה זו. ויפרש לנו אדוננו גאון בשאלה הראשונה הקרקעות שירשו מאמם. מפני שלא באו לידה בחיי בעלה ולא באו לידו בחיי אשתו. אם יש בה ראוי ומוחזק אם לאו. כך ראינו שכל אילו הקרקעות מוחזקין הן לאשה משעה שמתו קרוביה ויורשי בעלה אחרי מותה. ואם יש לו בן בכור נוטל בהן פי שנים. כי כל קרקע משעה שמת המוריש הרי הוא מוחזק ליורש אע"פ שלא בא לידו. דתנן בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים וכול' עד ארץ ישר' מוחזקת היא ומותבינן אמ"ר חידקא וכול'. ומפרקינן היא גופה מיסתפקא ליה ונתתי אותה לכם מורש' א' יי' ירושה היא לכם מאבותיכם. פיר' ונמצא מוחזקת או דילמ' מורישין ואינן יורשין. גמרינן דקרקע שנופל בירושה מוחזק הוא אף על פי שלא בא ליד היורש ולא ליד המוריש. וכתוב אחרי שאלה זו. ועוד הבן הקטן לא היה מצוי במיתת אמו ושמע שצותה אמו בחיי בעלה ואמרה שזה העדי כלו לבני הקטן. ולקח אותו הגדול כולו ונתן אותו במתנה לבנו. כמו שבא הקטן ותבע אותו. אמר לו הגדול לא אילא אמי השביעה אותי ביני ובינה שלא אתן לך ממנו שוה פרוט' וכול'. כך ראינו אם כן היה הדבר כמה שמפורש בשאלה זו כיון שפורשו הדברים שאם ישברו השיריין או ילכו יתפש זה הקטן הזהובים. והעיד הבן על הערב שאם לא יתן לו השיריים יחזיר לו את הזהובים. הרי נודע כי כן היה התנוי שהשראיין בעינם דוקא. ולא משום הרויחא הוא שיש לומר הרי דמי השיריים במקום השיריים. אלא נמצא ודאי כמעשה בצידן שהלכה כדברי חכמ' ולא כדברי רבן שמעון בן גמ'. דתנן מעשה בצידן וכו' ואף אילו היתה הפשרה על מנת שיחזרו את השיריים ההם לזה וינתנו שמנים זהובים לזה. ולא פורש ותקח השיריים בעצמן ואם לא יתן השיריים יחזיר הזהובים. היה סתמו שלדבר כי השיריים דוקא כמשפט האיצטלית. כי זה התנה איצטליתו ולא היתנה איצטלית סתם. ואף זה היתנה השיריים שלאמו ולא היתנה שיריים סתם. ולא דאמי לההוא גברא דאמ' ליה לארישיה כולי עלמא דאלו תלת דלואתא ואכלי רבעא וכול' עד הרויחא הוא דקא מתני. אבל שיריים שלאמו כאן כאיצטליתו דאמו דדוקא קאמ'. וכל שכן שהרי פורש דבעצמן ופורש שאם ישברו או ילכו יחזיר השמונים הדינרין. וכך ראוי לעשות.