תשובות הגאונים (הרכבי) · חלק ל״ח סימן א׳

ראוב' היה לו קרקע בתלמסאן וגלו לאשיד ונשארה ארצם הפקר וכול'. לאחר שנים חזרו כולם לתלמסאן והחזיקו בנ[כסים] שלאב ושלאם. ואמר הגדול אני בכור וכפר אחיו ואמר אין אני יודע. הביא ראובן כתובת אמו והיא זמנה בשנים בכסליו שנת י"ג. והביא כתב אחר וכתוב בו נולד פל' בני ארבעה ימים לניסן שנת י"ד. אמר לו הקטן י"ו היה ואתה עשית אותו י"ד. הביא עדים ואמר אחד מהן שמעתי מאביך שאמר בני פל' בכורי הוא והיה קודם לכן הבן הגדול צווח בבית הכנסת וכול'. כך ראינו לענין בכורה שהבן הגדול אמר בכור אבי אני וראוי אני ליטול פי שנים. ואין אחיו מודה לו. אין סומכין על זכרון זמן לידה שהוציא הגדול עם זמן הכתובה. חדא כי אינה צואה ויש לומר טעה או שהיה לו חפץ לכתוב מה שכתב שלא באמת. וכל שכן אם י"ו היה ותוקן י"ד. אלא ודאי על דברי האב יש לסמוך. כי הוא המצוה בהכרה. שנ' כי את הבכור בן הש' יכיר וכול'. ואשר ה[ו]זכר בשאלה כי הבן הגדול אומ' בציבור אתם יודעים כי פל' לאו בר עדות. ומה שנאמר וכל הקהל מרננים על העדים. צריך הדבר לחקור במה אינו בר עדות. ואם נמצא עליו פסול אפילו כמה שאמרו חכמ' כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך הארץ אינו בישוב אמ' ר' יוחנן ופסול לעדות. וכל שכן דבר קשה מזה הרי הוא פסול. ואם אין פסול עדותו מקובלת כעדות עד אחד. לפי מה שאמרו חכמ' אמ' רב יוסף אמר איש פל' בכורי הוא נוטל פי שנים. אבל האחד אם שאל במושב בית דין שמעת מר[או]בן שבנו זה בכור ואמר פעם ושתים ושלש לאו. אין יכול אחר כך לחזור ולהעד [מ]פי ראובן לבנו זה על הבכורה. שכך שנינו השביע על[יו חמ]שה פע[מים] בפני בית דין וכפרו אין חייבין אלא [אח]ת [א]מ"ר [שמ]עון מה טעם הואיל ואין יכולין לחזור ולהודות. ואמרינן במסקנא דשמעתא שבועה בין [בבית] דין ובין [שלא] לבית דין. כפירה בבית דין. וא[ם]... חייב הדיין את הבן הקטן שבועה [כך הוא הדין]. ואם לא נתקיימה העדות לגדול בבכורה אין ל[השביע] את אחיו עד שחולקין את נכסי אביהן. וכשחולקין מקריבו לבית דין ואמ' לו כך וכך יש לי בידך חלק בכורתי. וכשיאמר הל[ה] אין לך בידי. כי איני יודע שאתה בכור. מתחייב שבוע[ת] היסת משום דאיכא דרארא דממונא. וכך הוא נשבע [ש]לא פקדני אבי ולא אמר לי ואיני יודע כי זה בכורו: