תשובה מאהבה חלק א · חלק ס״ג סימן ג׳

אהובי תלמידי נר"ו אמרתי להעתיק לך מ"ש בחדושי ברכות דף ל"ה ע"ב אר"י א"ש עד דף ל"ו ע"א אבל קמחא דשערי כו' כיון דאית לי' הנאה מיני' כו' וכתב הרא"ש נראה דלא איירי בקמח הנטחן רק דקדוק כו' אלא איירי בקמח שלא נטחן כ"כ כו' א"ן אפילו בקמח שנטחן לגמרי אלא שעשוי מחטין של קליות ואותו קמח ראוי לאכילה וכתב הרב אלפסי דמסתבר כר"נ דלא רגילי אינשי לספויי קמח וי"א מדקאמר לי' רבא לרב נחמן לא הפליג עלי' דר"י דשמואל ור' יוחנן קיימי כוותי' אלמא דהלכה כר"י ואע"ג דדחי לי' מסברא רבא לא קבל סברתו וגם ר"נ גופי' לא אמר שנ"ב מטעם דאין דרך בני אדם לאוכלו דא"כ ה"ל למימר מי דמי התם הוא דרך לאכול שמן ע"י אניגרון אבל קמחא אין דרך בני אדם לאוכלו והאיך פסק כר"נ מטעמי' דאיהו גופי' לית לי' ואפשר רב אלפס ז"ל שפסק מטעם שאין דרך בני אדם לאוכלו ס"ל דנחלקו בקמח שאינן של קליות שנטחן דק דק וחושב סברתו מעצמו לפי שסברתו דבר פשוט הוא כו' עכ"ל כל השומע ורואה ויכול לבוא בסוגיות התלמוד יתמהו על הרא"ש ז"ל מה גם דס"ל להרי"ף דנחלקו בקמח שאינו של קליות וחושב סברתו מעצמו כו' עכ"ז קושית היש אומרים במק"ע דה"ל לר"נ להשיב מי דמי קמח אין דרך בני אדם לאוכלו הן אמת הגאון בעל מעדני י"ט ז"ל מבליע קושיא זו בנעימה אמירה וז"ל וחושש סברתו מעצמו ואע"ג דר"נ לא חש ונוכל גם כן לומר דר"נ לאו משום דלא חש לה אלא טפי משנה לה ועיין עוד עליו והנה מ"ו הגאון האמתי נ"י בספרו צל"ח רצה לתרץ קושית היש אומרים מעיקרא דאי אפשר לר"נ להשיב הטעם משום דלא רגילי אינשי לספויי אחרי דרי"ף ס"ל בכל קמחא פליגי בין קמח ממש בין קמח של קליות יעיין עליו כבר הרגיש בזה בעל מעדני י"ט ודחה הדברי' בדברי טעם ודעת לנבון נקל ולבי ראה בזה דקושיא זו למה לא השיב רב נחמן מי דמי התם לא רגילי אינשי לספויי לא שייכה להקשות אלא לפי מה שכתב הרא"ש מעיקרא דהרי"ף ס"ל דפליגי בקמח של קליות אבל לפמ"ש הרא"ש דס"ל להרי"ף דפליגי בשל קמח דוקא קושית זו לא קשיא כלל וכנים דברי הרי"ף והרא"ש כי הנה הקשיתי לשאול מה שלא הרגישו רבותי ז"ל דהא במה דאמר שמואל ש"ז מברכין עליו בפה"ע שמעינן אע"ג דלרפואה קא מכוין בעי ברוכי כיון דאית לי' הנאה מיני' וכן נמי באידך שמואל דאמר קמחא דשערי מברכין שנ"ב מסקינן דאשמעינן אע"ג דקשיין לקוקיינא כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי' ברוכי וקשה תרתי דשמואל ל"ל וכי לא נשמע חדא מכלל חברו ועוד לפי סברת רבא בשטת ר"נ דאמר לא תפליג עלי' דשמואל ור"י קיימי כוותי' אע"ג דאישתני במלתא קאי ה"נ אע"ג דאישתני במלתא קאי אם כן רבא סבר דר"נ ס"ל גם על ש"ז לא מברכין בפה"ע משום דאישתני לאו במלתא קאי אם כן מאי קא פריך התלמודא על הא דאמר שמואל ור' יוחנן על ש"ז מברכין בפה"ע פשיטא הא טובא אתי לאשמעינן אע"ג דאישתני במלתא קאי לאפוקי סברת רבא אליבא דר"נ גם מ"ו הגאון האמתי נ"י בספרו צל"ח הרגיש בזו עייש"ה דברי' נחמדי' ולענ"ד המקשה דפריך פשיטא אסיק אדעתי' סברת ר"נ היכא דאיכא עלויא אחרינא גרע טפי וש"ז לית לי' עלויא ופריך שפיר פשיטא אי דאתי לאשמעינן אע"ג דאישתני במלתא קאי למה נקט שמואל ש"ז יותר ה"ל למנקט קמחא דחטי מברכין עליו בפה"א ונדע במכ"ש ש"ז דבמלתי' קאי השתא קמחא דחטי דאית לי' עלוייא אחרינא בפת אפ"ה במלתי' קאי מכ"ש ש"ז דלית לי עלוייא אחרינא דבמלתי' קאי ואין לומר דלמא שמואל ס"ל לענין קמחא דחטי כר"נ דמברכין עליו שנ"ב ולכן לא יכול למנקט קמחא דחטי ונקט שפיר ש"ז לאשמעינן אע"ג דאישתני במלתי' קאי לאפוקי קמחא דחיטי דאית לי' עלוייא אחרינא ומברכין שנ"ב זה איני הא בעל המימרא הוא רב יהודה בשם שמואל ור"י ס"ל קמחא דחטי מברכין עליו בפה"א וא"כ אי אתי לאשמעינן אע"ג דאישתני במלתי' קאי יותר ה"ל למנקט קמחא דחטי כמ"ש לעיל אלא ע"כ דלא אתי לאשמעינן אלא כפשוטו דעל ש"ז ומברכין עליו בפה"ע ופריך הש"ס שפיר פשיטא ומשני דאתי לאשמעינן כיון דאית לי' הנאה מיני בעי בריכי.