שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק נ״ז סימן ה׳

והנה ביו"ט אחרון של פסח תרט"ו ג' שמיני הקשה אותי המופלג מוה' ראובן מק' לאמזי במ"פ בהא דהקשו התוס' ד"ה תנן דאמאי לא הקשה מרישא מנגע בחרסו של תנור דאמאי יקלוף כיון דס"ד דחרס צוננת וע"ז הקשה דהא הר"ן בפכ"ה וכ"כ בת"ח כלל כ"ג ד"ד דבאחד על האש בין האיסור בין ההיתר הוה כחם לתוך חם ע"ש וא"כ אין קושיא משם דשם הפסח ע"ג האש ולכך בנגע בחרסו של תנור יקלוף אף שהחרס צונן ולכאורה חשבתי דהיא קושיא גדולה אבל אחר העיון לק"מ דדוקא באיסור והיתר אמרינן דכל שאחד על האש הוא מחמם להשני בין שהוא עילאה כו' אבל כאן הפסח שהוא על האש ונגע בחרסו של תנור מה שייך לומר דהאש מחמם הפסח והפסח מחמם החרס הא הכל בא מכח האש וזה כשר ועיקר הקושיא היא מחמת חום של תנור אבל מה שהאש מחמם ונחשב כאלו גם הצונן הוחם מחמת חום של האש זה ל"ש בפסח ושאני שאר איסורים דהוה כאלו האיסור הוחם גם כן אבל כאן הוה כאלו גם החרס הוחם מחמת הפסח שעומד על האש ומה בכך הא מכל מקום אין בכח החרס להתחמם שיהי' הפסח נצלה מצד החרס ודוק היטב. והנה גוף הדין של הר"ן נלפע"ד דהנה המהרש"ל כתב פג"ה דאם הקדירה היא רותחת מחמת האש אפילו התבשיל אסור אם אין סמ"ך נגד מה שתחתיו והובא בט"ז סי' צ"ב ס"ק כ"ה ובש"ך ס"ק ל"ג כתב דמשמע דאפי' הנשפך הוא צונן אסור משום דבקדירה מרתחת מחמת האש וכשלמדתי בחורף תרט"ז אור ליום ו' יתרו עם תלמידיי נ"י הש"ע אמר ש"ב החריף מוה' אברהם לבוב נ"י הטעם דבאמת בחם לתוך צינן אמרו הטעם דבעי קליפה דאדמיקר לי' בלע ולפ"ז כל שעומד אצל האש ואינו מניחו להתקרר שוב שייך לאסור בכלו ול"ש דאדמיקר לי' בלע דהא אינו מניחו להתקרר ויפה אמר והמעיין ברש"ל ימצא שכתב שאינו מניחו להתקרר והיינו דשייך בזה דאדמיקר לי' בלע טובא דלעולם אינו מיקר ולפ"ז דברי הר"ן מבוארים דכל שאחד עומד אצל האש הוה כחם לתוך חם והיינו משום שאינו מניחו להתקרר ועיין סי' ק"ה ס"ג דלא מוזכר דינו של הר"ן רק ברמז מעט וצ"ע אמאי לא כתבו בפירוש וגם דברי המהרש"ל והש"ך תמוהים שלא הזכירו שזו היא סברת הר"ן ועט"ז ס"ק כ"ח בסי' צ"ב שם במ"ש בשם הרש"ל דבכיסוי אמרינן שמא לא הגיע הרוטב לשם ואסור דהו"ל ספיקא דאורייתא והכו"פ וכבר רמז הפר"ח שם דחאו להרש"ל והט"ז מהך דניער וכסה דבכסה מצטרף הכל ולא אמרינן דשמא לא הגיע לשם ולפע"ד בפשיטות ל"ק דשאני התם דהחתיכה מונחת בהקדירה רק שמקצתה חוץ לרוטב או שהיא כולה חוץ לרוטב עכ"פ כשמכסה למעלה הקדירה אמרינן דהבל הקדירה שעולה מהרוטב מבלבל הטעם מלמעלה למטה ומלמטה למעלה דהא הוא בתוך הקדירה והיא מכוסה כולה ואין מקום להאויר לצאת משא"כ כאן דהטפה נפל על הכסוי מה ענין הרוטב שבקדירה להצטרף עם הכיסוי במה שלמעלה על הכיסוי וז"ב אברא דגוף הדבר מ"ש הט"ז דהו"ל ספיקא דאורייתא לפע"ד למעלה על הכיסוי אינו דרך בישול והו"ל כצלי ואינו רק דרבנן מיהו י"ל דהכיסוי גם כן מתבשל שהוא עומד ע"ג האש ועכ"פ אין קושיא מכסה דשם מה שחוץ לרוטב נדון כצלי ואינו ספק תורה הן אמת דבלא"ה יש להקשות דנוקי אחזקת היתר דבשלמא באיסור והיתר כל שיש ספק ל"ש לאוקמא אחזקת היתר דכל שיש היתר ואיסור מה חזית דאזיל בתר חזקת היתר זיל בתר חזקת איסור משא"כ בב"ח וכעין זה שמעתי בשם הגאון מוה' אייזיק ז"ל האבד"ק קארץ לישב קושית העולם בהא דלא אמרו מגעולי עכו"ם טעם כעיקר והקשו כלם דלמ' משום בב"ח ואמר הוא דל"ש בב"ח החשש דהא יש לאוקמא בחזקת היתר אבל באיסור ל"ש חזקת היתר וה"ה כאן. והנה בהך דמספקינן אי מפעפע בכלו ל"ק דשם ל"ש חזקת היתר דהא הו"ל ספיקא דדינא ובזה כתב המלמ"ל פ"ז מעדות דל"ש לאוקמא אחזקה דהא הדין לא ישתנה בשביל החזקה אבל כאן קשה דהו"ל לאוקמא אחזקת היתר מיהו י"ל כיון דהכיסוי בפ"ע הוא אסור רק דהרוטב שבקדרה מצטרף והו"ל שתי ענינים נפרדים דהכיסוי הוא בפ"ע וא"כ ל"ש לאוקמא אחזקת היתר דההיתר נצמח מחמת הקדירה ולפ"ז ל"ק קושית הפר"ח והכו"פ דשם הכל בקדירה אחת ושייך לאוקמא אחזקת היתר ודוק היטב. וראיתי בר"ן שכתב בפכ"ה בהשגתו על הרא"ה שכתב שסגי בנטילת מקום בצונן לתוך חם והוא ז"ל כתב דבפסח לאחר שסלקו מן האור מיירי דאם הי' על האור ל"ש אקורי קא מיקר ע"ש וכוון לסברא זו והנה הב"ח סי' צ"ד ביו"ד חידש דלכך לא בעי ששים כנגד שמנונית של הסכין משום דשמנונית משהו קעביד והו"ל כהא דאמרו שאני סיכה דמשהו בעלמא היא ותמה הט"ז שם ס"ק י"ג דניהו דלא הוה רק משהו מ"מ כיון דמתפשט עד ששים ודאי האיסור הולך וגדול וע"ש שהביא דגם הרא"ש כתב כהב"ח ונדחק בכוונתו ולפע"ד דברי זקני הב"ח ז"ל יש להם מקום ברא"ש והכוונה דלפמ"ש הרשב"א דכל צלי אף שבעי ששים מ"מ צריך קליפה או נטילה דבאותו מקום נסרך ונדבק יותר א"כ זהו שכתב הרא"ש והב"ח דהרי כבר נודע דברי ר"ת דתרי משהו לא אמרינן דהיינו שאותו משהו אין בו כח לצאת מהמקום שהוא בו ולהתפשט יותר ולפ"ז גם כאן שבעי קליפה ע"כ שבאותו מקום נדבק יותר ושוב אין כח בהמשהו להתפשט עד ששים כיון דמשהו בעלמא הוא וגם שם במה דאמר סיכה משהו בעלמא היא ג"כ הכוונה כן כיון שאינו רק משהו והרי שם בעי נטילה ומשם למד הרשב"א דצלי צריך נטילה אף שיש ששים וא"כ שוב אין כח להתפשט יותר ודו"ק היטב בדברי הרי"ף שכתב דריחא מלתא תלוי אי מב"מ במשהו לכך ריחא מלתא והשיגו עליו וכעת אני אומר דלפע"ד יש לפקפק בגוף הדבר דהנה לפעד"נ דבר חדש דענין מב"מ במשהו הוא מהך דדם הפר ודם השעיר ודמו של פר מרובה מדמו של שעיר ולפע"ד זה דוקא כל שהי' איסור בפ"ע רק שנתערב ויש ששים אמרינן שפיר כיון דהי' שם איסור רק שנתבטל בששים כיון שעדיין נשאר משהו ומב"מ לא בטל אבל במקום שמתחלתו לא הי' רק משהו פשיטא דל"ש מב"מ במשהו דאינו דומה לדם פר ושעיר שעל כל פנים הי' דם השעיר בפ"ע שם דם עליו. ובזה אמרתי דלכך תרי משהו לא אמרינן דהמשהו השני' לא הי' מתחלה רק משהו ובזה ל"ש משהו מב"מ. ובזה נלפע"ד לישב הא דחידש הט"ז סי' צ"ב דגם לדידן בחמץ בפסח לא אמרינן תרי משהו ובש"ך בנקה"כ חולק ע"ז דכל הטעם דלא אמרינן תרי משהו משום שכל שכח אחר מעורב בו הוה כא"מ ולפ"ז בחמץ בפסח דאף שבא"מ במשהו אם כן גם תרי משהו אמרינן ולכך הסכים במ"א סי' תס"ז ולפמ"ש אתי שפיר דברי הט"ז דכמו דבמב"מ המשהו השני' לא אמרינן במשהו דמעולם לא התחיל כאן שם איסור ולא הי' רק משהו וכעין דמחלקי בין היתרא בלע לאיסורא בלע דבהיתר בלע כבר נקלש הטעם ולא חל שם איסור וכעין זה כתב הר"ן לענין נ"ט בר נ"ט באיסורא לנ"ט בר נ"ט בהיתרא יע"ש וה"ה כאן כל דמתחלה לא הי' רק משהו לא חל שם איסור אם כן שוב הדברים ק"ו אם במב"מ דהמיעוט לא נתבטל במרובה וטעמו במקומו ואפילו הכי כל שלא הי' מתחלה רק מיעוט לא אסרו מכ"ש בא"מ דתלוי בטעמא כל דמתחלתו לא הי' טעם בודאי מותר וז"ב כשמש. ולפ"ז לענין ריחא מלתא דמתחלה אינו רק משהו אפשר דל"ש מב"מ מיהו יש לומר כיון דלגבי איסור אכילה הוה איסור רק שנתבטל אם כן לגבי הריח נשאר באיסורו אמנם לכאורה ז"א דלענין איסור אכילה אין נ"מ דכל אחד בפ"ע אבל ז"א כיון דחד מינייהו שמן אם כן מפטמי מהדדי ורק דבטל בששים ולכך על כל פנים ריח משהו ניכר ונאסר. ובזה מיושב מה דנקט בשר שמן ובצל"ח הקשה דהא אף בכחוש כל שהוא במשהו ונאסר לשטת הרי"ף ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבכחוש שלא התחיל רק משהו ול"ש מב"מ במשהו. ובזה יש לישב קושית המג"א סי' תמ"ז והיא קושית מהרי"ל סי' רי"ד דגם בפסח כל דנאכל שלא למנוייו הו"ל כאיסור ואיסור ודוק כי יש להאריך בזה. רק זה נפל בדעתי אסרו חג של פסח שנת תרי"ב ולישב דברי הש"ך והמג"א לענין חמץ בפסח נלפע"ד עפמ"ש הרשב"א דל"ש נ"ט בר נ"ט בחמץ בפסח דשמו עליו ולפ"ז ל"ש ביטול דעד האידנא הי' היתרא ולא נתבטל ואם כן אף שיש ששים ל"ש משהו דשמו עליו. ובזה נלפע"ד דכל דהוה נטל"פ ותרי משהו דל"ש שמו עליו שהרי נטל"פ ניהו דבחמץ מחמרינן אף במשהו ונטל"פ אבל תרי משהו ונטל"פ זהו ודאי לא אמרינן ודו"ק היטב וכן אני נוהג להורות בפסח: