שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק נ״ג סימן ט׳

והנה בשנת תרי"ג כאשר עברתי עם תלמידיי נ"י הלכות שבת ובסי' רנ"ב מצאתי בפ"י במקומו שהרגיש על התוס' כזאת אבל לא הביא דברי המ"א סי' ש"ה הנ"ל ובתוס' שבת סי' ש"ה הרגיש ג"כ מדברי התוס' הנ"ל אבל לא ביאר הדברים גם לא הרגיש בדברי הר"ן. אמנם תלמידיי הקשו דא"כ מה פריך הש"ס מגיגית נר וקדרה לב"ש הא בנר הדולק בכלי גם אם יכניס הנר לכלי בשבת לא יהי' חיוב חטאת ול"ש שביתת כלים ולכאורה תימא רבה היא. אך נראה הדבר נכון דבאמת לכאורה סברת המ"א נכונה דכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמה מותר ומכ"ש בשביתת כלים אך נראה דזה דוקא לענין בהמתו דמרגיש בהמלאכה והצווי למען ינוח שלא לעשות לה צער שפיר אמרינן דכל שאינו מלאכה גמורה ל"ש כלל שם מלאכה אבל בשביתת כליו דלב"ש אף אם לא עביד מעשה שייך שביתת כלים א"כ מה בכך דאינו מלאכה גמורה הא לא מצד מלאכה אסרה התורה בשביתת כלים וב"ש אסרו אף במקום דלא עשה הכלי מלאכה וא"כ מה בכך דלא הוה מלאכה גמורה הא לא גרע מאלו לא עשתה המלאכה כלל ואפ"ה אסור לב"ש ושפיר פריך מנר וקדירה והר"ן שפיר כתב אליבא דרבה דס"ל לב"ש ג"כ רק משום שביתת כלי ובעביד מעשה וכמ"ש התוס' אליבא דרבה וא"כ כל שאינו מלאכה גמורה לא עדיף מן שביתת בהמה. ובגוף דברי המ"א סי' רנ"ב שכתב דלימא רבה הטעם ברחיים משום גזירה והיא תימא דהטעם משום גזירה הוא רק לרבה והך ברייתא ע"כ לב"ה דלא ס"ל להגזירה דאל"כ מוגמר וגפרית נמי כמ"ש האבן העוזר הנ"ל וכל האחרונים והארכתי למעלה בשנת תרי"ג אמרתי עפמ"ש התוס' בשבת דף מ"ז ע"ב ד"ה מפני דכל שנראה אב מלאכה בבירור לא גזרו ב"ה מבע"י אטו שמא יעשה בשבת דכ"ע ידעו שהוא אסור אבל אם לא נראה לאנשים שהוא איסור כמו שמניח כלים תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כבוי שפר גזרינן כיון דאיכא כיבוי שהוא אב מלאכה ע"ש ולפ"ז בשלמא מוגמר וגפרית נראה האיסור להדיא שמתעשן בשבת זה לא חיישי ב"ה שמא יעשה בשבת אבל במי שנותן חטים לרחיים שאינו עושה שום איסור כעת הוה כמו שמניח כלים תחת הניצוצות א"כ הי' חשש שמא יעשה כן בשבת וע"כ דליכא באמת איסור תורה ודו"ק היטב. ובזה יש לדחות ראית המ"א ממצודה וכדומה וז"ב וביד אפרים נדחק לישב ומסיק דמוגמר וגפרית (לב"ש) ליכא איסור תורה אף לב"ש וקושית המ"א דרבה לוקי כב"ש ע"ש וזה אינו דהא רבה רצה לאוקמי כב"ה כמ"ש התוס' ומ"ש נכון ת"ל. ודרך אגב ארשום מה שאמר החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י בשנת תרח"י אור ליום ב' בשלח במ"ש התוס' בשבת דף ע"ד ב' ד"ה חלתא שכתבו דבנין גמור בכלים דהיינו כשעושה כלי גמור חייב גם בכלים וע"ז הקשה ממנפח בכלי זכוכית דלמה לא חשיב משום בונה ג"כ ע"ש והניחו בקושיא והפ"י נדחק ואמר הוא דבאמת בירושלמי האריך איזה בנין הי' במשכן ע"ש וע"ז אמר דכיון דמצינו בשבת צ"ה דגודלת חייב משום בונה משום דכתיב ויבן את הצלע והכתוב קראו בנין לכך מסתבר להו להתוס' דאם עושה בנין גמור בכלי חייב ובזה אמר החריף הנ"ל דעל כל פנים חילוק מלאכות ל"ש בזה דהרי במכות כ"א ע"ב אמר דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט ומטעם דוקא בדבר שחייב סקילה שייך חילוק מלאכות ולפ"ז כאן דבשבת לא הי' בנין בכלים רק ממה דמצינו שהכתוב קראו בנין עכ"פ חילוק מלאכות ל"ש בזה ולפ"ז שם במנפח דחייב משום מכה בפטיש ל"ש לחייב גם משום בונה דאין חילוק מלאכות בזה אבל משום בונה לבד ודאי חייב. ואף שדבר חכמה אמר אבל אין בו ממש דזה ודאי דעכ"פ בבונה כל שנחשב בנין דמשום זדונו כרת ושגגתו חטאת שוב שייך חילוק מלאכות ועיין רש"י במכות שם וגם אכתי קשה דהא איכא נ"מ אם התרו בו משום בונה לבד דמחייב כעין דאמרו בשבת קל"ח ודו"ק: