שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק נ״ב סימן ב׳

אשר הקשה בהא דפירש"י ביבמות דף ל"א גבי זמן דקידושין דאמרו הניחא למ"ד משום פירי ופירש"י דהיינו לידע מאימתי תגבה מבעלה פרי דקסבר משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירי וע"ז הקשה דבגיטין דף י"ז מבואר להיפך דר"י ס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ור"ל ס"ל עד שעת חתימה ור"ש דמכשיר במוקדם ולית לי' טעמא דפירי ס"ל דמשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פרי. באמת שקושיא גדולה היא ולא ראיתי כעת מי שירגיש בזה. ולפי חומר הנושא נראה דבאמת לענין חשש דיהי' צריך לכתוב זמן גם להיפך יש חשש דאם נימא כר"ש דמשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות איכא חשש דהא כיון דנתן עיניו לגרשה אין לו פירות והיא לא תוכל לברר עד שעת חתימה דשמא לא יהי' עדים והש"ס לא קאמר רק דר"ש דס"ל מוקדם כשר משום דאין חשש שמא תגבה הפירות דשעת כתיבה דבאמת כדין גובית וכמ"ש רש"י בהדיא אבל מכל מקום חשש איכא בזה וצריך לכתוב זמן וצ"ל דר"ל ס"ל מצד הסברא דיש לבעל פירות עד שעת חתימה כמו דיש לה פרקונה דנתקן כנגד פרקונה ועיין ברי"ף שביאר בהדיא דפירי בפרקונה תלוי וא"כ ממילא יש לבעל פירות עד שעת שמגיע לה פרקון. והנה לכאורה צ"ב לפמ"ש הרשב"ם בעובדא דתותרנית בב"ב דף קמ"ו דמשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אינו יורשה ואם כן כיון דנפקע זכות שיש לו עלי' ממילא ה"ה להיפך י"ל דנפקע זכותה גם כן משעה שנתן עיניו לגרשה וגם על כל פנים פירות מהראוי שלא יגיע לו משעה שנתן עיניו לגרשה אבל באמת לא קי"ל כרשב"ם בזה ועיין בתוס' שם שחלקו עליו וכן קי"ל בסי' צ' באהע"ז וכן מבואר במרדכי פ"ב דגיטין דיש לבעל פירות עד שעת נתינה דלא כרשב"ם ועיין ג"פ סי' קכ"ז שהאריך גם כן דלא קי"ל כרשב"ם בזה ע"ש בסק"ב. ולפ"ז נ"ל ברור דעל כל פנים בארוסה דאין מגיע לה פרקון ותנאי כתובה מצד הדין אף שנתחייבה לו בחיוב פשיטא דכל שנתן עיניו לגרשה שוב אדעתא למשקל ולמיפק לא התחייבה לו וגם התוס' לא חלקו על רשב"ם שם רק כיון דנשואה היא והיינו שנתחייבה מצד מעשה ב"ד אבל בארוסה מודו כמו שנראה מלשון התוס' שם ולפ"ז שם דאמרו הניחא למ"ד משום פירי ארוסה לית לה פירי ואם כן להס"ד דגם ארוסה יש לה פירי שוב בארוסה אף דמשכחת לה פירי על כל פנים שייך החשש משום דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות וגם ל"ש לומר דיש לה פירות עד החתימה כיון דארוסה היא וז"ב ודו"ק. והנה לכאורה צריך להבין בהא דאמר הש"ס פירי דמשעת כתיבה עד שעת חתימה א"ב והיינו דלא תוכל לטרוף רק מזמן החתימה ואילך וקשה אם נימא דגילוי מלתא בגיטא הוה מלתא ואם כן כיון שמוכר הפירות אחר הכתיבה אין לך גילוי מלתא יותר מזה ואם כן איך תוכל לגבות גם מזמן החתימה ועיין בתוס' דף ח"י ד"ה שמא דקודם החתימה ודאי יכול לבטל מיהו י"ל כיון שצוה לחתום אחר כך חזר מהביטול אבל לא נתקשה דהאיך תוכל לגבות דשמא העדים לא ידעו מזה ואם כן עד שעת נתינה מהראוי שיהי' לו פירות דכל דחיישינן שמא מכר הרי גילה דעתו בגיטא ואף לאחר החתימה יכול לבטל הגט כ"ז שלא נתן ועיין בטוש"ע אהע"ז סי' קמ"א סעיף ס"ו ויכול לחזור ולגרש בו ע"ש. אך באמת ז"א דאנן קי"ל דגילוי דעתא מלתא בגיטא לאו כלום הוא כאביי ולפ"ז י"ל ע"ד הפלפול דביבמות דקאי אליבא דרבא ולדידי' גילוי מלתא בגיטא מלתא היא ואם כן יש לה פירי עד שעת נתינה וליכא חשש ולכך פירש"י דמשנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות ואם כן מה מועיל ביטול הגט כל שנתן הגט בידה לבסוף שוב אין לבעל פירות משעה שנתן עיניו לגרשה אף שביטל באמצע כנלפע"ד ע"ד הפלפול. שוב ראיתי דיש לישב בפשיטות דלפי מה דמסיק הש"ס דאפכא והיינו איפך בתרייתא דר"ל ס"ל משעת כתיבה ואם כן היינו משעה שנתן עיניו לגרשה ואף דע"כ א"א לומר כן דאם כן מה חילוק בין רבנן לר"ש וע"כ פירי משעת כתיבה עד חתימה וע"כ דמשעת כתיבה דכל שעת חתימה קרי לי' שעת כתיבה וע' בחדושי רשב"א שם שביאר כן בהדיא אבל מצאתי לרשב"א שם בראש הסוגיא שכתב גם כן דלר"ל משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירי וע"כ בשעת חתימה היינו נתן עיניו לגרשה וה"ה רש"י כוונתו לזה וז"ב ופשוט ודו"ק. והנה התוס' כתבו בגיטין דהא דתקנו זמן משום בת אחותו אף דבלא"ה מוקמינן לה בחזקת א"א משום דאיכא חזקת צדיקת וכשרות שלא נבעלה מקודם כשהיתה א"א. והנה לכאורה יש לי מקום עיון על כללות חזקת כשרות הלזו אמרינן תמיד דבאונס הי' דהרי כל אשה שנאנסה חייש לה אבוה דשמואל שמא נתרצית לבסוף ורבא אמר דיצרה אלבישה ומבואר בפ"י והפלאה דמשום חזקת היתר אמרינן דודאי אנוסה היתה ולפ"ז נ"ל לכאורה דבר חדש דזו החזקה מקרי חזקה עשוי' להשתנות דבאמת על כל פנים רוב תתרצה בסוף ביאה ומה"ט חייש אבוה דשמואל דרוב מתרצית לבסוף ועל כל פנים ל"ש חזקת היתר דאנוסה היא דהא סופה להתרצות וכל חזקה העשוי' להשתנות לא מקרי חזקה ואיך אלים חזקת היתר הלז וצ"ל כיון דאמרינן יצרה אלבשה אם כן גם מה שעושית לבסוף ברצון גם זה לאונס יחשב. ובזה נלפע"ד מ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ בד"ה ואב"ע וא"ת ונוקמא בחזקת היתר לבעלה וי"ל דאונסא קלא אית להו והשתא דליכא קלא הו"ל רצון רובא ורובא וחזקה רובא עדיף והיינו דע"כ ל"ש חזקת היתר אלא היכא דהיתה אנוסה מתחלה ועד סופה אבל כיון דרובא ברצון לבעלה אם כן הוה חזקה עשוי' להשתנות ואף דגם זה מקרי אונס דהי' ע"י אונס שהי' בתחלה מ"מ החזקת היתר שבתחלה אתרע דרובא נתרצית לבסוף. ובזה ניחא מ"ש התוס' דרובא ברצון לא הוה רק מדרבנן דלס"ס מצרפינן דס"ל להתוס' דהאי חששא שמא לבסוף נתרצית אינו רק דרבנן ואם כן לכך מצרפינן לס"ס דרובא דברצון לבסוף אינו רק חשש דרבנן כמ"ש התוס' בכתובות דף נ"א ועיין בפ"י מה שהקשה שם בדברי התוס' בזה ולפמ"ש י"ל דזה כוונת התוס' דהתוס' ס"ל דהך דיצר אלבשה ל"ח אונס גמור רק לענין חשש דרבנן שמא נתרצית מועיל סברת יצר אלבשה ולכך לענין ספק אחד דשמא אונס לא מקרי ספק דל"ש חזקת היתר דרובא ברצון לבסוף ואונסא קלא אית לה ואף דל"ח מה"ת שמא נתרצית היינו כשלא ראינו ריעותא אבל כאן אונסא יש לה קול וזו שלא היתה לה קול ע"כ דלא נאנסה רק בתחלה ולבסוף נתרצית ולכך אין לה קול אבל לענין ס"ס שפיר מצרפינן ודו"ק. נחזור לענינינו דלכאורה חזקת כשרות של אונס היא חזקה העשוי' להשתנות והנה הרא"ה כתב בשם אחיו הרב מורנו פנחס ז"ל על מה שהקשה בתוס' דהכא אמרו דזנות ל"ש ובריש כתובות חיישינן שמא תזנה וכתב הוא דדוקא בארוסה חיישינן שמא תזנה תחתיו דבעלה הארוס אינו משמרה עדן מה שאין כן בנשואה יושבת תחת בעלה ל"ח לזה. והנה זה שייך לפע"ד רק על מה שלא חיישינן שמא תזנה ברצון דבעלה משמרה ואינה מניחה להיות לה מגע ומשא עם אחרים אבל לאנסה שפיר חיישינן רק דעל אנוסה ליכא למיחש דאנוסה ודאי לא שכיח ולפ"ז כיון דיש לחוש שמא לבסוף תתרצה שוב ל"ש חזקת היתר דעשוי' להשתנות וכמ"ש וצ"ל כאן דזנות לא שכיח א"כ כיון דל"ש כלל ענין זנות מכ"ש שלא שכיח שיאנסה ואנוסה יש לה קול ולכך ל"ח לזה. ובזה מיושב היטב קושית העולם דא"כ מה פריך הש"ס בגיטין דף כ"ו לר"ל דהא ארוסה יש לחוש גם לר"ל לזנות דאף דסבירא לי' לר"ל דזנות ל"ש היינו זנות דנשואה דזנות דארוסה שכיח ולפמ"ש א"ש דאם נימא דר"ל ס"ל דטעם דזמן בארוסה משום זנות שוב יקשה קושית התוס' דנוקמא בחזקת אשת איש דל"ש לאוקמא בחזקת היתר וצדיקת דחיישינן שמא זינתה באונס ונתרצית לבסוף דבזה ל"ש חזקת צדיקת דאנוסה הי' ומ"מ נתרצית לבסוף ושוב אין לה חזקת כשרות דעשוי להשתנות וזנות דארוסה שכיח ושפיר פריך לר"ל למה תקנו בארוסה זמן וכן אמרו ביבמות כאן לענין קידושין ודו"ק היטב כי אף שלא נסדרו הדברים כהוגן המעיין ומשכיל על דבר ימצא טוב. ובזה יש לישב קושית התוס' בגיטין דף כ"ו דאמאי לא הקשה הש"ס מנכתב ביום ונחתם בלילה דלר"ל למה יפסל ולפמ"ש י"ל דשם בודאי יש לחוש שמא זנתה ותראה הגט מוקדם וזנות דארוסה שכיח וכאן ל"ש תירוץ התוס' דנוקמא בחזקת א"א דהרי יש לה גט מזמן מוקדם ולכך פריך מסתם זמן בגט ועיין בחידושי פ"י שם ודו"ק. והנה בהא דאמר גזיא לזמן ויהיבנה לה מאי ומשני דלרמאי ל"ח לכאורה קשה לי לפמ"ש הר"ן בשם רבינו האי גאון דאם בתחלה נתכוין לגזוז אח"כ הגט פסול דמחוסר גזיזה רק דכל שלא רצה לגזזו מתחלה כשר והביא ראי' מהך דגזיא לזמן לכאורה קשה דאם כן דניחוש שמא רצה לחפות ואם כן רצה לגזוז ואם כן יפסול הגט ולשטת הרמב"ם כשר בגזיזה וצ"ל דמספק ל"ח שמא הי' בדעתו לגזוז אך בגוף דברי הר"ן צ"ע לפע"ד דזה אינו מחוסר מעשה בגוף הגט דאדרבא בגוף הגט צריך שיהי' בו זמן רק שהוא רצה לגזוז הזמן אבל ל"ש מחוסר גזיזה וכעין זה כתב הר"ן בעצמו לענין מחוסר הקנאה כיון דאין החסרון בגוף הגט לא אכפת לן וצ"ע בזה כעת ויש לישב קושית התוס' מהא דאמר למחיקה ל"ח ועיין מהרש"א שם. והנה לכאורה רציתי לומר בישוב קושית התוס' דנוקי בחזקת א"א דהרי הפוסקים כתבו דטבל לא מקרי חזקה כ"כ דהרי בידו להסיר החזקה ולתרום ולפ"ז אשת איש דבידו להסיר החזקה ובידו לגרשה לא מקרי חזקה וא"ל דל"ד דשם ביד הבעלים להסיר החזקה מה שאין כן כאן אין ביד האשה להסיר החזקה דז"א דעכ"פ כיון דחיישינן לחיפוי בב"א שוב ל"ש חזקה והוה כמו שבידה דבודאי יעשה זאת כדי לחפות עלי' וא"ל דל"ד לטבל דבידו להסיר החזקה לגמרי שלא יטבל עוד וכל שנתרם שוב לא היתה בחזקת טבל מה שאין כן בגירושין דעל כל פנים עד הגירושין היתה בחזקת א"א דז"א דזה דוקא לאחר שנתקן זמן אבל כל שלא נתקן זמן שוב כל שגרשה בידו לעקור החזקת אשת איש לגמרי דיוכל לומר שגרשה בו ביום ואם כן שוב לא מקרי חזקת א"א כלל ושפיר יכול לחפות עלי'. אמנם לכאורה י"ל דל"ש דבידו לגרשה דהרי באמת אסור לגרש בזווג ראשון כ"א בערות דבר וב"ש וב"ה לא נחלקו רק בזווג שני כמבואר בטוש"ע סי' קנ"ט ועב"ש שם ואם כן שוב אין בידו להסיר החזקה דכ"ז שלא תזנה שוב אין בידו לגרשה כ"א מרצונה ומסתמא לא תתרצה ובפרט כיון דזנות ל"ש ומסתמא גם ר"י לא נחלק ע"ז דלא יחלוק על המציאות רק דסבירא לי' דגם על דבר דל"ש עשו תקנה כדי לתקן את המיעוט ועל כל פנים אינו בידו מקרי ושוב יש לה חזקת א"א גמורה דאין בידו להסיר החזקה וצ"ל כיון דחייש לחיפוי רצה לעשות תקנה בשביל מיעוט דמזנות שוב ממנ"פ לגבי שאינן מזנות א"צ זמן כלל והתקנה הי' רק בשביל אותן המיעוט דמזנות ולגבייהו שוב ל"ש חזקת א"א דבידו להסיר החזקה. והנה בהא דפריך הש"ס קפסיק ותני ל"ש מנשואין ול"ש מן האירוסין וכו' ולכאורה צ"ב דלמא לכך צריך להניח הזמן דאם לא כן יהי' מוקדם ומוקדם מהראוי לפסול דהרי באמת הפ"י הקשה דלמה לא צריך זמן משום דו"ח. וכבר קדמו הרשב"א הובא בב"י באהע"ז סי' י"א וכתב דכד"מ דמי דא"צ דו"ח ולפ"ז הא דין מרומה בעי דו"ח ולפ"ז בכתב זמן מוקדם דניכר הרמאות למה לא יפסול וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות וכמדומה שגם האחרונים העירו בזה. אמנם נראה דאם לא הי' הדין שיניח הסופר מלכתוב טופסי גיטין הזמן שוב לא הי' דין מרומה דאולי הסופר כתב הזמן ואחר כך לקחו הבעל לגרש ושפיר פריך הש"ס לר"ל למה צריך זמן. ובזה מיושב מה דהקשו בתוס' דלמה לא פריך מנכתב ביום ונחתם בלילה ולפמ"ש א"ש דשם הוה דין מרומה דלמה הקדימו הכתיבה להנתינה ודו"ק. אברא דהי' מקום לומר דבנכתב ביום ונחתם בלילה לא הוה כ"כ דין מרומה דהרי באמת זנות ל"ש ור"י ס"ל דתקנו אף משום דבר דל"ש והרי זנות בין יום ולילה לא שכיח כ"כ וכמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש דלכך ר"ש מכשיר ואם כן הוה כמו מיעוטא דמיעוטא ואם כן אף בנכתב ביום ונחתם בלילה בארוסה דל"ש משום פירי רק משום זנות על כל פנים ל"ש דין מרומה כ"כ ושפיר הי' מקום להקשות דלמה יפסול בארוסה דל"ש משום פירי ואולי מכאן ראי' למ"ש הרא"ה בשם ר"פ אחיו דבארוסה דאין בעלה משמרה זנות שכיח ואם כן בארוסה שוב שייך משום זנות דאף דבין יום ולילה ל"ש מ"מ ר"י ס"ל דגם משום ל"ש תקנו זמן ומיעוטא דמיעוטא לא הוה דהא בארוסה זנות שכיח. הן אמת דדברי הרא"ה תמוהים מסוגיא דכאן דאם כן דלמא בארוסה גם ר"ל מודה לר"י דהוא משום בת אחותו וכבר תמהו בזה רבים וכן שלימים והארכתי בזה למעניתי בכמה תשובות ועיין סוטה דף כ"ו דתלינן רוב בעילות אחר הבעל והקשו התוס' ביבמות דף ס"ט דלא תלינן רוב בעילות אחר הבעל גבי ארוסה ולפמ"ש הרא"ה שאני ארוסה דאין בעלה משמרה כ"כ מלזנות מה שאין כן בנשואה ויש ראי' לרא"ה בשם אחיו ועתו"ס שם ודו"ק. על כל פנים מיושב קושית התוס' בגיטין הנ"ל. ובזה ישבתי לנכון מ"ש הירושלמי ריש גיטין דהשליח צריך שיאמר בפ"נ היום בפני נחתם היום והקשה הפ"י דלמה צריך שיאמר זאת לשטת הפוסקים דאף מוקדם ממש שהקדימו הכתיבה להחתימה וכדומה גם כן מועיל על ידי שליח אם כן למה צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ היום ולפמ"ש י"ל דבאמת כבר כתבתי דבמוקדם שייך לפסול משום דו"ח רק שכתבתי דבנשואה הוה מיעוטא דמיעוטא דזנות ל"ש ומכ"ש בין יום ולילה אך זה דוקא למ"ד משום זנות אבל למ"ד משום פירי ל"ש זאת דגם בין יום ולילה יוכל למכור הרבה שדות וכדומה ולפ"ז הירושלמי לשטתי' דעיקר החששא שלו משום פירי כמ"ש הרא"ש בסוגיא דזמן בגיטין דבירושלמי אינו מפרש כלל משום בת אחותו ע"ש ולפ"ז משום פירי שפיר מפסל אף על ידי שליח דל"ש הנהו קלא אית להו דמכל מקום צריך דו"ח ובזה ל"מ שנסמוך על הקול אבל למ"ד משום זנות שפיר סמכינן על הקול ודו"ק כי קצרתי. ובחידושי אמרתי בזה לישב דברי הירושלמי דכל הטעם דהנהו קלא אית להו היינו שכיון שרואין העדים שנחתם מאוחר לזמן הכתיבה יאמרו שאין זמן שוה ויזכרו יום הכתיבה ועיין ב"ש סי' קכ"ז ס"ק וא"ו ולפ"ז נ"ל ברור דלמ"ד לפי שאין בקיאין לשמה אם כן חיישינן שמא אשכח מי ששמו כשמו וכדפירש"י על ורבנן הוא דאצריך ואם כן שוב לא יזכרו העדים שנתאחר' החתימה מהנתינה דהרי באמת נכתב קודם כדינו שסברו לגרש בו אשה אחרת ואחר כך נחתם לשם אשה זו וכדומה ואם כן לאותו אשה הי' הכתיבה והחתימה ביום אחד שכל שאין בקיאין לשמה נמסר הגט לשם אשה הלז ביום שלקחו מהראשון ובכה"ג שוב פסול משום מוקדם דל"ש הנהו קלא אית לי' דהא הקול ל"מ רק כל שנכתב לשם אשה זו ונחתם אחר כך זוכרין העדים השינוי אבל אם לא ידעו מלשמה שוב ל"ש למפסל משום מוקדם דלאות' אשה לא נקדם הזמן והעדים יזכרו יום המסירה ואם כן שוב נשאר החשש משום יום הכתיבה שהי' קודם יום הנתינה והחתימה וז"ב מאד. ובזה מדוקדק מ"ש בירושלמי שצ"ל בפ"נ היום ובפ"נ היום וגם צריך שיאמר בפ"נ לשמה והוא תמוה מה ענין זה לזה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דכל הפסול שבפ"נ היום הוא רק בשביל שאין בקיאין לשמה שאל"כ הי' מקום לתנו להשליח. ובזה מיושב היטב מה דאמר ריב"ל בירושלמי הטעם שצריך שיאמר בפ"נ בשביל שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ותמה הפ"י דבש"ס דילן לא חשו רק משום שלא לשמה וכמ"ש התוס' ושם משמע דמפסל משום דקדוקי גיטין ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת החשש דלשמה הוא משום דאשכח מי ששמו כשמו וכבר הקשו בתוס' דאם הוחזקו שני יוב"ש אפילו נכתב לשמו פסול לגרש ולפמ"ש י"ל דבאמת הוא פסול אבל מכל מקום בני מדה"י לא בקיאין בדקדוקי גיטין דבעי שיהי' מוכח מתוכו כ"כ וזה מקרי דקדוקי גיטין דרק בגט פסול בזה כנלפע"ד ודו"ק. אמנם בגוף הדין אם יש להכשיר על ידי שליח גם מוקדם כה"ג שנכתב ביום ונחתם בלילה שנחלקו הפוסקים בזה כמבואר בטור וש"ע סי' קכ"ז שם לפע"ד הי' נראה דכיון דבעת החתימה הי' פסול שהי' מוקדם ואינו מבורר מתוך הגט מתי נכתב ורק על ידי השליח קלא אית לי' ויזכרו יום המסירה בכה"ג הוה על כל פנים אינו מבורר בשעת הכתיבה וחתימה ואנן בעינן ספר כריתות שהספר יכרות בשעת כתיבה וחתימה וכעין שפסל הרמב"ם תנאי קודם כתיבת התורף דאינו מבורר בשעת הכתיבה והחתימה ואף להחולקים על כל פנים מדרבנן פסול וה"ה בזה. ובזה הנה מקום אתי לישב דברי הרא"ש שכתב דגט מוקדם פסול מה"ת והב"י בסי' קכ"ז תמה בזה ולפמ"ש י"ל דפסול דבשעת כתיבה וחתימה אינו מבורר וכל דפסול מצד הכתיבה לא מקרי ספר כריתות ראה זה דבר חדש שלא עוררהו הפוסקים וצ"ע בזה. אבל על כל פנים לכתחלה ודאי נכון שלא לשלוח על ידי שליח ורק בנכתב ונחתם כדינו רק שהאשה אינה שם וצריך לשלוח לה מקרי ספר כריתות דבזה מבורר על כל פנים בשעת כתיבה וחתימה ודו"ק היטב. והנה כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י הקשה בהא דאמרו בגיטין דף פ"ז ותו לר' יוחנן דאמר זמן לכל אחד זהו טופס מאי איריא משום טופס ות"ל דהו"ל נכתב ביום ונחתם בלילה וע"ז הקשה דהרי התוס' הקשו בכמה מקומות דלמה לא יהיו העדים פסולים כשחתמו על המוקדם וכתבו דלא בקיאי בקביעי דירחא וי"ל דטעו ולכך לא נפסלו ואם כן י"ל דמשו"ה הא דמפסלי העדים דהרי כאן מדחתמו על האחרון וידעו בקביעי דירחא אם כן אם ידעו שהיום עד"מ כך וכך ממילא ידעו עד"מ שהגט המוקדם הי' ביום הנ"ל ול"ש בקי בקביעי דירחא ואם כן ה"א שיהי' העדים נפסלים דע"כ בקיאי' בקביעי דירחא ולכך קמ"ל את שהעדים נקרים עמו כשר דאמרינן דלא חתמו רק ע"ז ולא על הראשונים ושוב כשר עכ"פ זה האחרון ובאופן דלא יהיו מוקדמים רק בימים ולא בחדשים דשם ראי' מהאחרון על הראשון ולפע"ד נראה דבאמת כל שמוקדם אינו רק פסול דרבנן אם כן העדים לא מפסלי רק מדרבנן ובדרבנן בעי הכרזה וכאן ודאי לא הוכרז פסולם שהרי י"ל דלא חתמו רק על האחרון ובלא"ה נראה דלר' יוחנן דס"ל דמשום בת אחותו תקנו זמן ואם כן גוף המוקדם אינו פסול בשביל חשש ממון ואם כן כיון דכל שאינו רשע דחמס אינו פסול רק בשעת חתימה ולא מקודם אם כן בשעת החתימה הוא כשר וכמ"ש בקצה"ח סי' נ"ב באורך ואם כן מכ"ש בזה דל"ש רשע דחמס דבאמת זנות ל"ש רק דמכל מקום כל שתקנו זמן בגיטין פסול כשלא נכתב כדינו והקדימו אבל אינו בזה רשע דחמס כל שחתם למוקדם בשלמא למוקדם דשטרי י"ל דהעדים דכתבו מוקדם בכוונה וקנוניא עשו והוא רשע דחמס אבל אם אין חשש רק משום זמן שצריך לכתוב בשביל זנות אם כן שוב כיון דזנות ל"ש ובפרט בגט של איש פרטי ניהו דתקנה כוללת שייך אף על המיעוט מכל מקום כל שאירע שנכתב מוקדם וצ"ל דכאן הי' זנות זה ודאי ל"ש ורק דכל שתקנו חז"ל הוא פסול ובזה אינו רשע דחמס ובאינו חמס לא מפסלי רק לאחר חתימה ובשעת חתימתן כשר וז"ב. אברא די"ל דגט מוקדם פסול משום דבעי דו"ח דבאמת הפ"י הקשה דהא צריך זמן משום דו"ח וכבר קדמו הרשב"א והפוסקים הובאו בב"י אהע"ז סי' י"א וכתבו דהשתא מיהא לא אתי לידי נפשות ובטלוהו לד"מ לדו"ח (ובאמת צ"ב דלר"י דסבירא לי' משום בת אחותו וע"כ בזמן שהי' ד"נ בעולם דבזה) בלא"ה יש חשש משום הבנים רק דעיקר הזמן לא תקנו רק בשביל זנות ואם כן עיקר הזמן תקנו בשביל ד"נ ואם כן למה לא יצטרך דו"ח וצ"ל דבאמת זנות ל"ש רק שתקנו על המיעוט אבל על כל פנים ל"ש לומר דכדיני נפשות דמי דהא באמת על כל פנים הרוב לא יהי' בו ד"נ ולר"ל משום פירות שוב ד"מ יש לו וז"ב ופשוט. ולפ"ז במוקדם דהו"ל דין מסור שוב פסול משום דו"ח. אך באמת גם משום דו"ח עוד לא ניכר שהוי רשעים דחמס כיון דליכא חשש שהקדימו בכוונה רק משום זנות וזנות ל"ש ובפרט באיש פרטי בודאי לא חיישינן לזנות ושוב לא מפסלי רק משעת חתימה ואילך ודו"ק היטב. שוב עיינתי וראיתי דהתוס' כתבו בשם ריב"ם דהעדים לא מפסלי משום דלא הוה רשע דחמס והתוס' תמהו דהא קיי"ל כאביי דאף אם אינו רשע דחמס גם כן מפסלי ולפע"ד לולא דברי רבותינו הקדושים בעל התוס' הי' נראה דכל דיש לחוש לאיזה חשש ממון מקרי הפסול רשע דחמס שהרי עי"ז יצמח גזל והו"ל העדים רשע דחמס דעל ידי עדותן חומסין מה שאין כן היכא דליכא חשש רשע דחמס רק שרבנן גזרו שלא יהי' כן בזה לא מקרי רשע דחמס כנלפע"ד ובזה דברי מ"ש למעלה נכונים וצ"ע בזה.