שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק מ״א סימן ז׳

ודרך אגב אכתוב מה שראיתי דבר תימא בט"ז סי' תנ"ב שם במ"ש סק"ו להוכיח דלא מקרי מבטל איסור כל שמגעיל לכלי איסור משום דלא נתכוין לבטל איסור ותמהתי מאד שלא זכר שר דברי הר"ן פ' אין מעמידין שכתב להוכיח דל"ש אין מבטלין איסור כל שלא נתכוין להכשיר אותו דבר והביא ראיי' דאל"כ יקשה לשיטת הראב"ד דאין מבטלין איסור מה"ת האיך מגעילין כלים והא הוה מבטל איסור וע"כ דלא נתכוין לבטל איסור ע"ש ועוד כתב שם בשם הראב"ד דהוה כשורף האיסור ומכלהו ע"ש. ובזה אמרתי דבר נחמד שלכך ל"מ הגעלה לכלי חרס דכיון דעכ"פ משהו נשאר דהתורה העידה שא"י מידי דופיו וא"כ שם באינו מכלהו שוב הו"ל מבטל איסור ואסור ולא ס"ל דכל שאינו מתכוין להכשיר האיסור שרי דעכ"פ עם ההגעלה נכשר הכלי עצמה ובפרט בב"ח דאמרינן ביה נעשה נבלה א"כ שוב מכשיר הכלי עצמו לא להוציא הבלע וא"כ שוב הו"ל מבטל איסור וע"כ אינו מועיל ובזה אמרתי ע"ד הפלפול לישב קושית הבה"ז בהא דאמרו דהתורה העידה על כלי חרס שא"י מידי דופיו לעולם משום דכתיב שבירה בכ"ח והקשה הבה"ז הא לשטת הרמב"ם דוקא בחטאת ולא בשאר קדשים וא"כ ע"כ גזה"כ היא ולפמ"ש א"ש דבאמת ע"כ מוכח שא"י מידי דופיו דאל"כ יקשה למה לא מועיל הגעלה דא"ל דאין מבטלין איסור דז"א דהא ע"כ ל"ש בזה דאין מבטלין דהא שם נעשה נותר ומצוה להוציא הנותר ולשרפו א"כ בודאי אינו מכוין לבטל האיסור רק לקיים מצות התורה שלא יהיה נותר בכלי ולמה לא מועיל עכ"פ ההגעלה וע"כ דאינו יוצא מידי דופיו ונשאר משהו וא"כ מועיל ההגעלה וכעין תירוצו של הצ"ק ויש לפקפק בזה ועכ"פ הענין נכון והנה בהא דאמר אי משום אערובי מסרי סרי קשה לכאורה לפמ"ש הראב"ד דכל שאסרו איסורי עכו"ם אין הולכין בהם אחר נ"ט כמבואר בב"י יו"ד סי' קט"ו וא"כ הרי שטת הי"מ דכל דאסור במשהו אפילו בנטל"פ אסור וא"כ באיסורי עכו"ם דאסרו במשהו גם נטל"פ אסור. אמנם נראה דבאמת זהו כשיש בודאי משהו אבל לחוש שמא יש משהו ל"ח וגם בחמץ בפסח דעת המ"א סי' תס"ז דלספק משהו ל"ח ומכ"ש בזה ולערובי הרבה ל"ח דמסרי סרי ואם כן פשיטא דהעכו"ם לא יעשה כזאת ויפסיד הדבש וז"ב וגם י"ל דלכך ל"ח דיש בו משהו דכיון דעכ"פ נטל"פ א"כ העכו"ם לא יעשה זאת אברא דלפ"ז צ"ב בהא דאמרו אי משום גיעולי עכו"ם נטל"פ הוא ומותר ול"ל לסיים דמותר ות"ל דמסתמא העכו"ם לא יעשה זאת בכלים שיש להם פליטה דיפסיד הדבש. אמנם נראה דבאמת נטל"פ שאב"י אינו נטל"פ גמור ואינו כמו נבלה שאינו ראוי לגר רק דבעי שיהיה נו"ט לשבח ואב"י אינו נו"ט לשבח וכמ"ש הרשב"א במ"ה ובר"ן סוף ע"ז וא"כ בזה אין לחוש שלא יפסיד העכו"ם לעצמו דהא לא יפסיד כלל הדבש רק שלענין איסור התורה התירה בכה"ג ולכך אמר נטל"פ הוא ומותר ובזה מדוקדק הא דמתחלה אמר אי משום אערובי מסרי סרי ולא סיים ונוטל"פ מותר ולפמ"ש א"ש דשם ל"צ לזה דאף שנוטל"פ אסור העכו"ם לא יעשה זאת להפגים דבש שלו. ובזה נלפע"ד הא דאמרו בע"ז דף ל"ו דשמן משום זליפתן של כלים אוסרתן והקשו התוס' בחולין דף ח' ע"ב דמה נ"מ בין שמן לדבש וכתבו דבשמן בעין הוא נוטל"ש משא"כ בדבש ובזה האריך הש"ך ולפמ"ש י"ל דכבר כתבתי בענין קדרה שאב"י דמותר נחלקו הרא"ה והרשב"א דלשטת הרא"ה הו"ל קדרה שאב"י נטל"פ ממש כמו נבלה שאינו ראוי לגר ולהרשב"א והר"ן הו"ל נבלה גמורה רק דבמאכל אינו נו"ט לשבח ולפ"ז י"ל דבזה נחלקו המשנה עם ר"י וב"ד דשמנונית בעין בשמן הוה ס"ל להמשנה דאינו נוטל"פ ממש שיהיה כמו נבלה שאינו ראוי לגר רק דלא נו"ט השמן לשבח והוה כמו קדירה שאב"י דנטל"פ אסור בזה ור"י וב"ד ס"ל דנטל"פ דקדרה ג"כ מותר וא"כ עכ"פ אינו נו"ט לשבח בשמן ומיושב היטב הקושיא של הש"ך סי' ק"ג ס"ק י"ד. והנה בהא דאמרו גבי שמן דשמואל אסר משום זליפתן של כלים ור"י וב"ד התירו משום דנתטל"פ אסור ותמהו התוס' דאיך שייך דר"י וב"ד יחלקו עם שמואל בדין נטל"פ וכ"כ לעיל בזה. וכעת נ"ל עפ"י מה שמצאתי דבר נפלא בע"ז דף ס"ט גבי הא דאיבעיא להו בחלא מאי וכתב רש"י דחלא חזק ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם והתוס' כתבו דחורפי' דחלא משוי' לשבח ע"ש. ובאמת שזה דבר חדש דע"כ לא שמענו רק דטעם הקדרה שאב"י חורפי' מחליא לי' לשבח ומוציא כל הטעם שבקדרה והוה טעם ממש אבל שיעשה טעם פגם לשבח על ידי חריפתו כמו הכא דעכבר נותן טעם לפגם ועל ידי חוזקו וחורפי' של החלא יעשהו מושבח זה לא שמענו עד כה אך מדברי התוס' שמענו זאת ולפ"ז י"ל דבזה נחלקו דבאמת כבר כתבתי שטת הפסקי תוס' דחורפי' דשמן מבליע אף בצונן ולפ"ז ל"ש נטל"פ בזה ולכך ס"ל לשמואל דאסור וע"ז חלק ר"י וב"ד דכיון דגם בעינו נוטל"פ בשמן ואחר כך הוה גם אב"י כ"כ לא אמרינן דחורפי' מחלי' לי' לשבח גוף הטעם וגם מה שאב"י זה לא אמרינן וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הש"ך דבאמת גם בשמן נטל"פ רק דחורפי' מחליא לשבח ולפ"ז נ"מ דאם נשלק אפשר דל"ש כ"כ חורפי' וכבר נתבטל החריפות ושוב נטל"פ גמור ודו"ק. ובזה מיושב גבי משחא דשליקא ודו"ק. ועשו"ת רמ"א סי' נ"ג. והנה בדברי הרא"ה והרשב"א הנ"ל דלרא"ה הו"ל אב"י נטל"פ ממש והו"ל כנבלה מסרחת אבל להרשב"א אינו נטל"פ ממש רק שאינו נו"ט לשבח במאכל ראיתי אחר זמן רב בשנת תרי"ב ה' נצבים יום ה' לסליחות בהא דאמרו בע"ז דף ל"ו אף על גב דאמר מר נוטל"פ מותר אגב חורפא דחלתתא מחליא. והקשו כלם הא בסכין שמנוניתו קרוש על פניו ול"ש נוטל"פ והביא הריטב"א בחידושיו לע"ז שם קושיא זו וכתב בשם רבינו יונה ז"ל דסתם חנוני מקנח כליו ואין כאן רק משום איסור בלוע וע"ז הקשה דאיך אפשר לומר דחורפא מחלי' לי' כיון דהאיסור בלוע כבר נפגם ויצא מכלל איסור והאיך שייך לומר דחורפא מחלי' לי' והא המבשם נבלה מסרחת או מבשם את העפר אינו חוזר וניעור ועוד איך אפשר שהבליעה הזאת הפגומה תהא מחליא לחלתיתא וע"כ הביא בשם הרא"ה דבאמת חששו לשמנונית בעין ואף דשמנונית בעין אינו נוטל"פ סד"א דכל שמנונית אפילו בעין נוטל"פ בחלתית כמו חומץ בגריסין וע"ז אמר דחורפא דחלתית מחלי' לי' שמנוניתא ע"ש ולפע"ד באמת הרא"ה והריטב"א לשיטתי' ור"י כהרשב"א ס"ל ול"ק דבאמת נבלה מסרחת א"א שתתבשם עוד אבל כאן באמת מצד עצמו יש בו טעם רק שלהתבשיל א"א לתת טעם לשבח אבל כל שיש בו חורפא מחלי' לי' ונו"ט לשבח בו וזהו לשטת הרשב"א וגם רבינו יונה ס"ל כתלמידי הרשב"א דאינו כנבלה מסרחת אבל הרא"ה לשטתי' דס"ל דנוטל"פ דאב"י הוה נבלה מסרחת ואם כן שפיר קשה דמה מועיל חורפא אטו נבלה מסרחת תשבח על ידי בשמים וז"ב ודו"ק. והנה בבדק הבית בית ראשון שער שני בדף י"א ע"ב דפוס ווין שם כתב הרא"ה כדברים האלו ודבריו שם סתומים קצת ולפמ"ש בע"ז מבואר דלפי פירושו דסתם סכין שמנוניתו על פניו ואף אצל חנוני אם כן קשיא לי' מה אמרו אף על גב דנוטל"פ והא אם הוא בעין ל"ש נוטל"פ וע"ז כתב דהא דשמנונית עם חלתית הוא נטל"פ אף כשהשמן בעין וכ"ש כאן ולזה אמר דחורפא דחלתית מחלי' לי' והיינו שממעט קצת החריפות ולכך הוה נ"ט לשבח ובמשמרת הבית כתב שהעיקר כפירושו של רבינו יונה דחנוני מקנח סכינו ועל קושית הריטב"א באמת לא חש וכמ"ש דלדידי' אינו נבלה מסרחת אף הבליעה. ובזה תבין מה שנחלקו שם הרשב"א והרא"ה איך הפירוש אם החלתית מחלי' לי' להשמנונית ועושה לשבח או להיפך שהשמנוננית מחלי' לי' לחלתית ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דלהרא"ה דמיירי בשמנונית בעין ואינו פוגם ואם כן ל"צ להחלתית שישביח אותן ואם כן לכך פירש להיפך דאדרבא השמנונית ממעט לי' להחריפות ואם כן הו"ל לשבח אף דשמנונית עם חלתית אינן נאותים זה לזה מכל מקום על ידי שממעט החריפות לכך הם נאים ואם כן השמנונית בעין הוא נו"ט לשבח אבל להרשב"א דקאי על בליעה שבסכין שהיא נוטל"פ בעצמותה אם כן הוצרך החלתית לחלי' לי' השמנונית שיהי' נו"ט לשבח. ובזה מיושב מ"ש הריטב"א שם להקשות לפירוש ר"י איך הבליעה הפגומה מחליא לי' לחלתית ולפמ"ש ז"א דזה לפירוש הרא"ה ע"כ השמנונית מחלי' להחלתית אבל לר"י הוא אפכא דהחלתית מחלי' לי' להשמנונית והבן בדברים ובא וראה עומק מזומות רבותינו הקדמונים שכל אחד מפרש לפי דרכו והארכתי בזה לפי שאמר לי הרב הגדול אבד"ק צעשנוב מהו' אבא נ"י שהרא"ה חזר בו בריטב"א ע"ז שם ממ"ש בבדק הבית הנ"ל ובאמת דא ודא אחת הוא. אמנם מה שהראה לי דבר פלא בספר מחכמי זמננו שו"ת גוא"י חיו"ד סי' מ"ב שהוא רוצה לפרש מעצמו דחורפא מחלי' לי' היינו שהשמנונית מחלי' לי' להחלתית ומכח זה הוציא דינים חדשים ע"ש ואמר הרב הנ"ל דבזה מחולקים הרא"ה והרשב"א איך הפירוש מחלי' לי' ויפה אמר בזה אבל לפמ"ש גם הרא"ה מודה דבטעם הבלוע א"א שהשמנונית מחלי' לי' להחלתית רק להיפך דבחלתית מחלי' לי' להשמנונית וכמ"ש ודברי הגוא"י הן תמוהים ודו"ק. שוב ראיתי בפרמ"ג סי' תס"ז בא"א ס"ק י"ג שהעלה להלכה דהגעלה מועיל להוציא בליעה במשהו ולפע"ד כמ"ש עיקר עיין למעלה ותמצא ובאמת שמדברי הצ"ק משמע קצת דדוקא בכ"ח אינו יוצא מידי דופיו במשהו אבל כ"מ מועיל אף שהוא משהו מוציא אבל מהמ"א משמע דכל משהו אף בכלי מתכות א"י להוציא.