שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק מ״א סימן ב׳

ע"ד מה ששאלת להבין כוונת הש"ך סי' קפ"א ביו"ד ס"ק ח' שכתב לחלק בין מחבת של עכו"ם רוב תשמישן בלי מים אלא ע"י שמן והדומה לו משא"כ במחבת של חמץ ודבריו סתומים. והנה עיינתי בדברי שו"ת רמ"ע הנ"ל והוא בסי' צ"ו ביאר הענינים וגם שם חילוקו סתום קצת אבל לפע"ד כוונתו דהנה זה הכלל דתורה צותה הגעלה ולבון וכפי תשמיש הכלי כך הכשרו ולפ"ז בשלמא כשנבלע האיסור עד"מ שבשלו בו נבלה הרי הנבלה א"י להתבשל ביורה רק ע"י מים וזהו דרך תשמיש של יורה שאין צולין בו רק מבשלין וא"כ האיסור של הנבלה נבלע ביורה ע"י מים של היתר שבתחלה היה המים היתר רק שנאסר ע"י הנבלה אבל עכ"פ הבליעות איסור של הנבלה ליורה בא ע"י מים ולכך סגי בהגעלה שכשם שנבלע ע"י מים כך יהיה נגעל ונפלט ע"י מים משא"כ במחבת של עכו"ם שדרכם למשוח בשמן של איסור וכדומה חלב מהותך או דם וא"כ האיסור נבלע בו ע"י האור בלבד שע"י האש נרתח ונבלע בו השמן ומה שנאפה בו וא"כ כשם שבליעתו ע"י אור כך פולטו ע"י ליבון של אור וזה החילוק שבין מחבת עכו"ם שנבלע ע"י האור משא"כ מחבת של חמץ שהשמן וכדומה אינו מחמיץ ועיקר החמץ בא ע"י העיסה שנבלע במים וא"כ שוב סגי בהגעלה וז"ב מאד מאד בכווניתו ודבריו נכונים מאד. ובזה נלפע"ד לישב מה שהקשה שארי הגאון המק"ח סי' תנ"א ס"ק א' דלפי דברי המ"ע הנ"ל א"כ האיך מועיל הגעלה בכלי מדין דלמא השתמשו בו בשר וחלב שכלו איסור או יין לנזיר שכלו איסור ול"מ הגעלה וצריך ליבון וגם בהא דאמרו בע"ז דף ע"ו דהיכא דהיתרא בלע סגי בהגעלה והרי בשר קדשים כלו אסור א"כ אף שהיתרא בלע צריך ליבון ע"ש שדחה דבריו ובמחכ"ת לא הבין כוונתו דבאמת כל שהבליעה הי' ע"י הבישול שהמים יבליע וא"כ כשם שבא ע"י המים כך תפלוט ע"י הגעלה ומה נ"מ שהי' ע"י בשר וחלב הא עכ"פ החלב בפ"ע הי' מותר והי' כמו מים רק שנאסרה בפגישת הבשר בו אבל החלב בפ"ע דין מים יש לו וכמו כן בשר קדשים בבליעה שיבלע בו הקדשים לא בא ע"י האור לבד רק ע"י מים והמים הבליעו בו וכל שנכנס ע"י מים כמו כן תשמישו ע"י מים ומפליט ע"י המים משא"כ במחבת שמטיחין בו שומן וא"כ הבליעה היא ע"י האור שהשמן אינו מבשל הדבר רק שנטגן בו וה"ה מחבת של חלה או בשר והיא עשוי לטגון וא"כ לא בא ע"י מים וצריך ליבון כמ"ש הש"ך ביו"ד שם משא"כ מחבת של חמץ שכל הטגונים שאנו עושים בה בפסח כשרים הם שנבלע ע"י הרתיחה הטעם החמץ שנבלע בו וא"כ בא ע"י הרתיחה וכשם שבא ע"י הרתיחה כך פולט ע"י הרתיחה ואף שאותה רתיחה בא ע"י האור אבל לא ע"י האור לבד רק ע"י רתיחת הטגון נבלע בו ה"ה ע"י רתיחת המים יפליט כשם שנבלע ע"י רתיחה כך יפליט ע"י רתיחה משא"כ במחבת של איסור שהשמן האסור נבלע ע"י האור וע"י רתיחת אור הליבון יצא כנלפע"ד ברור והם הבינו שהעיקר חילוקו הוא היכא דהמבליע הוא איסור או ההיתר וכן ראיתי לדו"ז הגאון בישוע"י סי' תנ"א סק"א שכתב לישב בזה קושית העולם דלמא הגעילו משום בשר בחלב וכתב הוא דבשר עם חלב הו"ל להצריך ליבון דהם איסור ובמחכ"ת לא כן אבי דמה נ"מ אם המבליע איסור או היתר עיקר החילוק אם המבליע בא ע"י בישול שהמים מבליעין האיסור או שבא ע"י טגון שומן שע"י הטגון נבלע שאז בא ע"י האור רק שאם לא הי' טגון של שומן איסור מה בכך שנבלע על ידי האור הא השומן אינו אסור רק מה שנבלע בו על ידי השומן ואם כן בא ע"י האמצעי וכמו במחבת של חמץ ולזה אמר דהשומן גופא הוא האיסור וזה שדייק שם אם השאלה אירע למחבת חולבת שנתבשל בה בשר על ידי טגון והיינו דוקא בכה"ג שבא על ידי טיגון ונעשה גם כן איסור שעכ"פ מדרבנן גם בטגון שייך בב"ח ואולי גם מה"ת או מחבת של בשר שבא על ידי טגון ואח"כ נתבשל חלב שתיכף בא על ידי אור לבד אבל כל שלא בא על ידי האור אף שבא על ידי איסור לא מועיל וז"ב מאד מאד ת"ל וגם הש"ך שכתב איסור בב"ח היינו דוקא כל שבא ע"י טגון ודו"ק. ובזה אני אומר לישב קושית העולם דמנ"ל טכ"ע בשאר איסורים דלמא הוא משום בב"ח ולפמ"ש א"ש דא"כ האיך נפרנס כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש והיינו דהא לפמ"ש הרמ"ע עיקר האיסור במחבת היכא שנטגן בו והרי ע"י טגון לדעת הפוסקים אינו בב"ח דאורייתא ולמה צריך לבון וע"כ משום שאר איסורים דהשומן איסור וכדומה ודו"ק היטב. ובזה אני אומר הא דאמרו בפסחים דף ל' ע"ב חזינן להו דמידייתי והתורה העידה על כלי חרס שא"י מידי דופיו לעולם והקשו בתוס' דלמא גזה"כ היא ולפמ"ש י"ל דבאמת מלתא דתליא בסברא דכיון דכלי חרס מדיית והיינו ששולט מעבר לעבר והנה זהו ודאי דהמים אין להם כח רק להבליע בתוך הכלי ולא שיהי' מפליט לחוץ ע"פ עבר השני וע"כ דמכח חום האש הוא דשולט מעבר לעבר כל שהוחם הכלי לכך בכ"ח מדיית שנפלט לחוץ ולפ"ז בדין הוא שישבר דהרי כבר הורנו הרמ"ע דמה שבא על ידי האש לבד בלי המים בזה אינו מועיל הגעלה וצריך ליבון ובכ"ח ל"ש ליבון רק היסק מחדש וזה הוי כלי חדש ועיין בתוס' שם ובזבחים דף צ"ו ועכ"פ הגעלה לא מועיל בזה ולכך ישבר וז"ש דחזינן דמידייתי והתורה העידה על כלי חרס שישבר והיינו דעכ"פ הגעלה ל"מ וז"ב מאד. ובזה יש לישב קושית הט"ז סי' צ"ג ביו"ד ע"ש. איברא דצריך להבין לשטת הרמב"ם פ"ח ממעשה הקרבנות הלכה י"ד בכל הקדשים מלבד החטאת אף בכ"ח מועיל מריקה ושטיפה וקשה היאך מועיל הגעלה והא אינו מוציא מה שבעבר השני וצ"ל דבאמת מה אכפת לן בעבר השני הא לכשיבשל בהקדירה לא יפליט מעבר השני וגם יהי' נטל"פ דהגעלה הוציא כל מה שיכול להוציא ומה שא"י לצאת ע"י הגעלה לא יצא ע"י הבישול דכשם שא"י ע"י הגעלה כך לא תצא ע"י הבישול וגוף המריקה ושטיפה הוא עקב אכילה והיינו מה שיצא בעת האוכל וא"כ מעבר השני לא אכפת לן כל שמגעיל ומורק ושוטף ומה דאצריך בכ"ח שבירה זה גזה"כ. ובזה מיושב מה שהקשה הבה"ז בזבחים דף צ"ה דלהרמב"ם איך מוכח דכ"ח א"י מידי דופיו הא ע"כ גזה"כ היא בחטאת וכ"כ כמה דרכים בזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל דמדייתי פשיטא דל"ש הגעלה שאינו מוציא מה שבעבר השני ורק דלא אכפת לן בשאר קדשים ורק בחטאת גזה"כ אבל הגעלה פשיטא דאינו מועיל בכ"ח דהרי מדייתי וז"ב ודו"ק היטב כי חריף הוא. שוב מצאתי לאחר כמה שנים בפרמ"ג באו"ח במשבצות סי' תנ"א ס"ק וא"ו ולרב קיצורו א"א לי לעמוד על כוונתו במ"ש לפרש דברי הרמ"ע ע"ש. ובזה י"ל הא דפריך הש"ס בפסחים דף ל' וכי מאחר דאתותב רבה בר אלעי אמאי קדרות בפסח ישברו והקשה הכו"פ סי' צ"ג דמה קושיא דע"כ לא מהני היסק רק בהיתרא בלע דשם מבשר לחלב שפיר מועיל ליבון אף בכ"ח משא"כ בחמץ בפסח דאיסורא בלע לא מועיל אף ליבון כיון דכ"ח א"י מידי דופיו ולפמ"ש א"ש דזה אין סברא כלל דבכ"ח לא יועיל ליבון דניהו דאינו יוצא מידי דופיו היינו ע"י הגעלה אבל ע"י אש ודאי יוצא דכמו שנבלע ע"י אש כך יוצא על ידי אש ושפיר פריך למה ישברו ומשני דלמא פקעו. ובזה מיושב היטב מ"ש רבינו בפ"ח ממעה"ק הלכה י"ז צלה הבשר באויר תנור של חרס יש בדבר ספק אם ישבר הואיל ונתבשל בו או לא ישבר הואיל ולא נגע בו והקשה הלח"מ דבש"ס משמע דהאבעיא דבישול בלי בלוע קאי גם כן על של מתכות לענין מריקה ושטיפה והרמב"ם פירש לענין כ"ח דוקא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דדברי הרמב"ם מזוקקים דבאמת קשה מה קמבע"ל דזה ודאי דאף בישול בלי בלוע בכלל רק לענין כלי חרס דכל הטעם דשבירה הוא משום דל"ש הגעלה כל שבלע ע"י אור וכאן שלא בלע כלל יש ספק שהרי בשאר קדשים א"צ שבירה אף בכ"ח וכמ"ש רבינו אח"כ וא"כ ממילא גם בחטאת כל שלא בלע א"צ שבירה וז"ב ודו"ק. וזה שסמך רבינו הני שני דינים ביחד דאף למ"ד בכל התורה לא דריש סמוכין במשנה תורה דריש שרבינו במכוין קבען בבת אחת וזכורני שזה רבות בשנים הראה מחו' הרב המפורסים מוה' שמואל ראפפורט ז"ל מפה דברי רש"י בפסחים דף ס"ג ע"ב שכתב בד"ה ומטמא וכו' בשם הת"כ דדריש דת"ל אשר יגע בו ולהלן הוא אומר אשר תבושל בו מה בו האמור להלן מאוירו וכו' הרי דאבישול בלי בלוע גם כן צריך שבירה בחטאת ומה קמבעיא לי' לריב"ח וכעת זכיתי לקנות ספר תורת כהנים ומצאתי את שאהבה נפשי בפרשת מצורע בפ' זבים פרק ד' פרשה ג' שהביא מ"ש רש"י בשמו וכתב הקרבן אהרן דמ"ש מה בו האמור להלן באוירו היינו בתוכו ואף דשם בעי בתוכו מכל מקום נלמד כאן שמטמא מאוירו רק דכיון דעל כל פנים בו מורה בתוכו ממילא נלמד דאף מאוירו דאל"כ למה לי דממילא טמא שהרי נגע בו ע"ש ובאמת שיש לדחות אבל גוף הפירוש שפירש הק"א ודאי נכון דהך בו דשם הכוונה על בתוכו וזה קרי לי' מאוירו והרי כתב ואשר תבושל בו וע"כ בתוכו קאי וז"ב ופשוט. אברא דמצאתי בטור יו"ד סי' קכ"א כלי חרס שנשתמשו בהן איסור בחמין אפילו שלא אצל האש אלא שעירה לתוכו רותח אין לו הכשר ובב"י שם כפי הנראה לא גרס אלא שעירה לתוכו רותח והבין שמ"ש אפילו שלא אצל אש היינו רק על ידי מליחה ולכך הביא ראי' מפינכא דר"א דלענין עירה לתוכו רותח ל"צ לדר"א דהא עירה לתוכו רותח הוא בזבחים דף צ"ח בהדיא אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו מנין ת"ל ואשר תבושל בו ישבר הרי בהדיא דהכ"ח בעי שבירה על ידי עירוי לבד והארכתי בזה לפי שראיתי להפרמ"ג או"ח סי' תנ"א בדיני הגעלה תמה על הב"י שהביא מהך דפינכא והיא תמי' גדולה אבל באמת המעיין בב"י יראה שלא העתיק כלל הך דעירה לתוכו רותח והרי בסי' תנ"א באו"ח כתב הב"י לפרש דברי הטור שכתב שם ולא בכ"ח שנשתמש בו חמין אפילו שלא על ידי אור אלא שעירה לתוכו רותחין כתב הב"י דכוונתו אף בכ"ש וע"כ שביו"ד לא הי' לו הגרסא כן ועל כל פנים יהי' איך שיהי' לכאורה כיון שלא הי' ע"י אש רק על ידי עירוי אמאי א"י מידי דופיו וצ"ל דגם בעירוי או על ידי חום מליחה כל שבא על ידי רתיחה לא משום המים הוא רק על ידי האש ובאמת גם הרמב"ם פ"ה מחמץ הלכה כ"ה ביאר בהדיא דאף בכ"ש אין מועיל הכשר בכ"ח אף דכ"ש ודאי אינו מבשל אפ"ה על כל פנים בליעה משהו יש בו וא"י מידי דופיו דהחום שבו מבליע לא המים וכמ"ש ומן האמור אני תמה על הצאן קדשים והאחרונים שהלכו בשטתו שכתבו דהא דכ"ח א"י מידי דופיו היינו שאין בו רק משהו ולכך שטת רבינו דבשאר קדשים מלבד חטאת הי' סגי במריקה ושטיפה ורק בחטאת צריך שבירה וא"כ בחמץ דלהרמב"ם דס"ל דהיתרא בלע כמ"ש השעה"מ להוכיח כן כדבריו בפ"ה שם וא"כ למה בכ"ש אין מועיל הכשר הא אין רק במשהו ומשום משהו מועיל הכשר אף בכ"ח וע"כ דכל שנבלע בו אף פורתא ל"מ שום הכשר לדידי' וצ"ע. והנה הצ"ק בזבחים דף צ"ה חידש דבחטאת הוא במשהו ולכך א"י מידי דופיו ובשאר קדשים מותר וע' שעה"מ פ"ה ממצה ובטעם המלך שם שהאריכו בזה. וקשה לי ממ"ש התוס' בחולין דף קי"ב ד"ה הלכתא לדחות דאין הטעם משום נ"ט בר נ"ט דהרי גם בנתבשל חטאת דמתסרי לזרים ואפ"ה נעשה גיעול והיינו דשם הוה נ"ט לאיסורא ובאמת זה לא מקרי כ"כ לאיסורא דעל כל פנים למי שראוי לאכול ממנו הוא היתר וטפי הו"ל לומר כיון דעל כל פנים חטאת היא במשהו ואם כן גם נ"ט בר נ"ט ל"ש בזה וכמו באיסורין דל"ש נ"ט בר נ"ט כמ"ש הר"ן דמכל מקום טעם קלוש יש בו ובאיסורין אסור וה"ה בזה דבחטאת אסרה תורה גם טעם משהו וז"ב. והנה במ"ש התוס' דף ק' ע"ב דלשטת רבינו אפרים ניחא האיך צותה התורה להגעיל כלי גדול. והא יאסרו המים והמים חוזר ומבליע בתוכו והא נ"נ וע"כ דבשאר איסורים לא אמרו חנ"נ ובאמת לפ"ז יקשה אם נימא דמשום בב"ח גם כן יש חשש והא בב"ח לכ"ע חנ"נ אלא שכבר כתבתי דמשום בב"ח אין חשש ובחידושי כתבתי בזה דלכאורה לפמ"ש העט"ז בסי' קי"ד דהשומן פוגם במים אם כן לא נאסר המים כלל וכבר העיר בזה הש"ך ביו"ד שם. אמנם הפר"ח כ' דבאמת שומן במים אינו אוסר אבל כשהמים באים לתבשיל אז נשבחו וצ"ל דהרי כבר נפגמו ונטל"פ שרי ועכצ"ל דהוה כפגום ולבסוף השביח דאסור וכמבואר בסי' ק"נ ס"א. ובזה אמרתי לישב דברי העט"ז בסי' קכ"א שכתב דאם הגעיל כלים ב"י בזה אח"ז והי' בהם סמ"ך נגד אחת מהכלים דשרי והש"ך סוף סי' קכ"א כתב דלא קי"ל כן דהא חוזר וניעור אח"כ וטכ"ע דאורייתא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת בשעת שנתן טעם בהמים הי' לפגם דשומן איסור פוגם במים גרידא אף שאחר כך יתן טעם בתבשיל הא על כל פנים כל שפגום בתחלתו שוב בודאי אינו חוזר וניעור ואף דיהי' נשבח אח"כ אבל על כל פנים כבר נתבטל בששים ונטל"פ פשיטא דבכה"ג לא אמרינן חוזר וניעור. ובזה אמרתי לישב מ"ש התוס' בחולין שם דא"ל דהגעילו שאינו בת יומא דהא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ותמה הכו"פ דממנ"פ אם להס"ד גם קדירה שאב"י אסור אם כן אף שאב"י אסור דנוטל"פ אסור ואם כן אכתי קשה הא המים נאסרין ואוסרין ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דאף דנוטל"פ אסור אבל סרוחה מעיקרא אף לר"י מותר כדאמרו בע"ז דף ס"ז וכאן הוה סרוחה מעיקרא דהא בהתבשיל הוא בנו"ט לשבח אבל במים הוא לפגם והוה רק פגום ולבסוף השביח ולזה אמר דהא לא אסרה תורה רק ב"י. ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דאם משום בב"ח פשיטא דמותר דהרי במים נו"ט לפגם ואף שישביח אחר כך מכל מקום תו לא מצי חייל שם בב"ח עלה דכבר נטל"פ מעיקרא ובכה"ג לא חל איסור בב"ח וכעין מ"ש לענין נ"ט בר נ"ט דבב"ח מותר ובשאר איסורים אסור ואם כבר נאסר בב"ח ביחד שוב הו"ל כשאר איסורים דאסור וז"ב ובחידושי אמרתי לישב קושית הכ"פ הנ"ל דהנה בסי' זה הביא הכו"פ שו"ת הרשב"א שהקשה על הא דאמרו דלא אסרו אלא קדירה בת יומא והא יש לחוש דלמא ישתמשו בו דבר חריף אחר כך ולפ"ז יש לישב קושית הכו"פ הנ"ל די"ל דגם אם הגעילו שאינו בת יומא היינו דחשו שמא העכו"ם השתמש בו דבר חריף ואז אסור אף שאב"י ועכו"פ סי' צ"ב דגם הוא אזל בזה רק שהוא כתב דיש לחוש שמא ישתמש בו דבר חריף הישראל ואני אומר דשמא העכו"ם השתמש בו דבר חריף. ומעתה לענין שיאסרו המים והמים אח"כ יחזרו ויאסרו הכלי דאז הוה נ"ט השני קלוש טעמו ואף הדבר חריף מועיל וכמ"ש הרב בעל אהע"ז סי' צ"ה על דברת המ"א סי' תנ"א לענין מדוכה דדוקא כשדבר חריף בולע אמרינן דאף שהוא נ"ט בר נ"ט מכל מקום הדבר חריף בולע הטעם בכלו אבל לא כשהנ"ט הראשון הי' מדבר חריף א"כ מה בכך שהוא דבר חריף הא מכל מקום הנ"ט השני אינו מוציא כל הטעם מהדבר חריף ואם כן אינו אוסר ע"ש וכ"כ בש"ך ביו"ד סי' קכ"ב ולפ"ז שוב שפיר כתבו התוס' דא"ל שהגעילו שאב"י והיינו משום דהי' דבר חריף ואסור אף באינו ב"י ומכל מקום לא חיישינן שיאסרו המים והמים יאסרו את הכלי דהא הו"ל נ"ט בר נ"ט וע"ז אמר שהרי לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא והיינו כמ"ש הרשב"א דע"כ לא חיישינן לדבר חריף דאל"כ אמאי לא אסרה תורה רק קדירה בת יומא ניחוש שמא בשלו דבר חריף ואף שאב"י אסור וע"כ דל"ח לזה וא"כ שוב קשה כיון דהגעילו ע"כ רק ב"י ובב"י אסור דהמים נאסרין וחוזרין ואוסרין ודו"ק היטב כי זה ברור והוא חריף ת"ל. והנה במ"ש דשמא בשל הגוי דבר חריף באמת שבש"ע סי' קכ"ב מבואר דאם נשתהא מע"ל לאחר שבשל דבר חריף מותר אבל בגליון הש"ע ציינתי דברשב"א סי' תצ"ז מבואר בהדיא שכל שבישל הגוי דבר חריף ל"מ אח"כ אף באב"י ע"ש וצע"ג על הש"ע דלא ראו דברי הרשב"א הנ"ל ובזה דברי מבוארים. ודרך אגב אומר במה שראיתי בב"י סי' קכ"ב שם שמביא בשם המרדכי דפ' אין מעמידין שכתב בשם י"א דכ"ח ל"ש נטל"פ דכ"ח אינו מבאיש המאכל והמרדכי דחה זאת ע"ש ובאמת לכאורה הי' נ"ל ראי' להפוסקים הנ"ל מהא דאמר רב קדירות בפסח ישברו ונדחקו רש"י ותוס' וכל הקדמונים דהא אבעיא הוא בע"ז דף ס"ט אי רב ס"ל נטל"פ שרי או אסור ואיך אמר קדירות בפסח ישברו ולפמ"ש המרדכי ל"ק דסתם קדירות של חרס הן ובחרס ל"ש נטל"פ גם מהאי פנכא דתברא ר"א בחולין דף קי"א והקשו דלמה לא שיהה מעל"ע ולפמ"ש בפנכא של חרס ל"ש שיהוי מעל"ע וע' בב"י סי' קכ"א במ"ש בשם בעל העיטור לענין קדרה של חרס אב"י באיסור דרבנן ודו"ק. עוד הי' נ"ל בביאור דברי התוס' דהנה מה שאסרה תורה אף קדירה שאב"י אף דנוטל"פ י"ל הטעם דלפי שכבר נאסרה מן המשובח אף נטל"פ אסור וכעין מ"ש הר"ן דנ"ט בר נ"ט בשאר איסורים אסור משום דל"ש נ"ט בר נ"ט רק במקום שהוא היתר ובגליון האלפסי גבי דגים שעלו בקערה ביאר דברי הר"ן דכל שבא באיסור הו"ל כלא היתה לה שעת הכשר וכדאמרו בערלה דלא היתה לה שעת הכשר יע"ש ובתשובה כתבתי דהדמיון רחוק ועכ"פ י"ל דזה הטעם דנטל"פ אסור בשאר איסורים ולכך בסרוחה מעיקרא מותר דהיתה לה שעת הכשר קודם שנאסרה ומעתה מיושב היטב דברי התוס' דשפיר כתבו דא"ל שהגעילו אינו ב"י דא"ל דלהס"ד דהגעילו אינו ב"י שוב ע"כ דגם אינו ב"י אסור מה"ת ושוב אסור נוטל"פ ומה מועיל הגעלה כקושית הכו"פ דלפמ"ש אתי שפיר דכיון דבמים השמנונית לפגם כמ"ש העט"ז ואם כן הוה כהיתה לה שעת הכשר דמים שמקבל טעם שמנונית הוא לפגם ורק דכשיבשל אח"כ ישבח שוב הו"ל כסרוחה מעיקרא דודאי מותר ולפ"ז על כל פנים אף למ"ד נוטל"פ אסור אבל בב"ח ודאי נטל"פ מותר דבב"ח ודאי דהיתה לו שעת הכשר קודם שיקבל טעם החלב ולפ"ז גם חמץ בפסח מקרי שעת הכשר ול"ש נטל"פ אבל בהא דאמרו פסחים דף למ"ד קדירות בפסח ישברו ופירש רש"י הטעם משום דס"ל לרב נוטל"פ אסור והרי חמץ בפסח ודאי מקרי שעת הכשר וצ"ל דלענין זה אין אנו משגיחים במה שהיתה לה שעת הכשר מעיקרא רק העיקר תלוי אם יש לו שעת הכשר בשעת קבלת טעם ולפ"ז גם חמץ בפסח בעת שקיבל טעם הי' באיסור ונוטל"פ אסור. ובזה נלפע"ד לישב קושית התוס' דא"כ תפשוט מיני' דרב ס"ל נוטל"פ אסור והרי אבעיא דלא אפשיטא בע"ז דף ס"ט אי ת"ל נטל"פ אסור או לא ולפמ"ש י"ל דע"כ לא ס"ל לרב נטל"פ מותר רק בשאר איסור שהאיסור הוא בשביל עצם איסור ואם כן התורה לא אסרה רק נבלה הראוי' לגר וכל שנוטל"פ הנבלה אינה ראוי' לגר ושרי אבל בחמץ בפסח אטו בשביל טעם אסור דהרי כל ימות השנה מותר רק בשביל דיומא קגרים דבפסח הוא אסור א"כ כל שכבר נאסר לא שייך נוטל"פ דהתורה לא אסרה בשביל הטעם דהא היתרא היא רק דזמנו קגרים וכל שנאסרה משום חמץ שוב אף נוטל"פ אסור וז"ב והנה במ"ש לעיל לתמוה על הרמ"א סי' קכ"ב שהעתיק בשם או"ה דאם השתמש בכלי בדבר חריף ושהה מע"ל דמותר להשתמש בו אח"כ אף שהדבר חריף הי' איסור ותמהתי משו"ת הרשב"א סי' תצ"ז כעת נלפע"ד לחומר הנושא שהרשב"א כוון כוונה אחרת דהוא הביא בשם בעלי התוס' דבכלי מדין חיישינן שמא עשה בו הגוי דבר חריף ואם כן לכאורה משמע דאם הגוי בישל בו דבר חריף אף שיהי' אב"י אח"כ מכל מקום אסור דהרי לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא אבל באמת זה א"א דהא כל שהי' מע"ל נפגם החריפות ונתבטל וכמ"ש הרמ"א בשם הארוך והוא מורגש בטבע אף שלא מצאתי באו"ה דין זה שהזכיר הד"מ וברמ"א בשמו ועיין או"ה כלל ל"ח ובהחפזי לא מצאתי אבל הרמ"א נאמן בעדותו שכ"כ שם וע"כ נראה דלבעלי התוס' קשיא להו על הא דאמרו לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דא"כ למה צריך כלל הגעלה הא סתם כלי של עכו"ם אינו ב"י ולמה נחוש לזה וע"ז חדשו בעלי התוס' דכל הטעם דמותר כלי של עכו"ם שמא לא בשלו בו היום ואת"ל בשלו בו שמא בשלו בו דבר הפוגם ולפ"ז חידש כיון דיש חשש שמא בישל בו דבר חריף דאז חורפא מחלי' לי' לשבח והי' בתוך מע"ל של האיסור דאז מחליא לי' לאיסור ואוסר אף שכעת אב"י משעה שנתבשל בו האיסור ראשון ואם כן שוב ליכא ס"ס וגם איכא ס"ס להחמיר גם כן שמא בשל בו היום ואף אם בשלו בו אתמול דבר איסור מכל מקום שמא בישל אחר כך דבר חריף בו ואז חורפו מחלי' לי' לשבח להאיסור אף שכעת אינו ב"י ובכה"ג דאיכא ס"ס להחמיר וס"ס להקל פשיטא דהו"ל ספק השקול ואסור וע"ז חידש הרשב"א דאם כן האיך אנו מתירין סתם כלי של עכו"ם וגם הא יש שלש ספקות שמא לא נשתמשו בו ואם כן הס"ס לקולא יותר נוטה להיתר מלאיסור דלזה יש עוד ספק שמא לא נשתמש. ובזה ניחא מה דצירף הרשב"א אותו ספק שמא לא נשתמש והא זה אינו ספק השקול דמה ישתמשו בו והרא"ש והפוסקים לא צרפו הספק הזה ועיין ט"ז סי' קכ"ב ס"ק ח' ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דעל כל פנים לענין צירוף הס"ס יש לצרף גם זה הספק שיהי' יותר נוטה להיתר מלאיסור וכעין זה כתבו התוס' בסוגיא דפ"פ דלס"ס מצרפינן ספק באונס אף דרוב ברצון ע"ש וה"ה בזה ולכך כתב הרשב"א דמה שאמרו לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י היינו שראו שהשבוי עכו"ם נשתמש בו היום ואם כן ליכא ספק ספיקא ולא הוה סתם כלי של עכו"ם ולק"מ ואם כן אין דברי הרשב"א סותרין להדין בש"ע ועיין כרו"פ סי' צ"ו ס"ק ב' שרמז לשו"ת הרשב"א הנ"ל אבל לא ביאר דבריו ומ"ש נ"ל נכון. עוד הי' נראה לי דבר חדש דהנה הרשב"א בת"ה בית רביעי שער ראשון דף ע' דפוס ווין כתב בענין קדירה שאינה ב"י דפוגמת אינו פגימה שאינו ראוי לגר רק כל שפוגם תערובתו אף בכ"ש כיון דבעי נתינת טעם לכך קדירה שאב"י שרי דעל כל פנים אינו נו"ט בו רק שפוגמו ע"ש שמצריך שעל כל פנים יהי' על כל פנים רוב היתר והרא"ה חולק עליו וס"ל דבעי שיהי' הפגימה שאינו ראוי לגר ולפ"ז נלפע"ד דזה תלוי בזה דאם נימא כשטת הרא"ה דהפגימה שאב"י הוה פגימה רבה עד שאינו ראוי לגר אם כן מה בכך שהאיסור הי' דבר חריף כל שנפגם עד שאינו ראוי לגר ל"ש נו"ט דהא פגום לגמרי ומה מועיל חריפתו הא הוא פגום אבל להרשב"א דס"ל דבאמת אינו פגימה רבה רק שפוגם תערובתו ואינו נו"ט לשבח אם כן י"ל דכל שיש בו דבר חריף חריפתו מחלי' לי' לשבח במאכל ושפיר חששו בעלי התוס' שמא בשלו בו דבר חריף ואף שאב"י שוב נאסר אלא שלפ"ז יקשה דאם כן למה לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י והא יש לחוש שמא בשלו דבר חריף אמנם י"ל דהוה ס"ס שמא בשלו בו דבר הפוגם מעיקרו בתבשיל ול"מ חריפתו לשוי' לשבח דעיקרו פוגם בתבשיל ואף דהתם כלי של עכו"ם אינו ב"י כיון דיש חשש שמא השתמש בו דבר חריף א"כ יש ס"ס להיפך וכמ"ש ועכ"פ בין אם יהיה כוונת הרשב"א כך או לא מ"מ הענין נכון בעצמותו ובזה הנה מקום אתי לישב דברי התוס' בחולין דף ק' במ"ש התוספות דלרבנו אפרים ניחא מה שצותה התורה להגעיל כלי אפילו שהמים חוזרים ואוסרים הקדירה שאין בכלי ששים נגדה דא"ל דהגעילו קדירה שאינה בת יומא דהא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ותמה הכו"פ הא להס"ד דהגעילו שאב"י ג"כ. א"כ ע"כ דס"ל נטל"פ אסור וא"כ גם באב"י אסור ולפמ"ש א"ש די"ל דלכך הגעילו באב"י משום דחשו שמא בישל בו דבר חריף וכמ"ש הרשב"א ובזה שוב ל"ש דהמים נאסרו וחזרו ואוסרים דז"א דהו"ל נ"ט בר נ"ט ובאב"י אף בדבר חריף ל"ש נ"ט בר נ"ט כמ"ש לעיל בשם הגאון בעל אהע"ז וע"ז כתבו דהא לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י והיינו כמ"ש הרשב"א דל"ח כלל שמא השתמש בו דבר חריף וא"כ שוב אב"י שרי דהוה נוטל"פ וז"ב ודוק היטב. ובגוף סברת הרשב"א נלפע"ד דטעמו דלאסור התערובות הוה כסרוחה מעיקרא דא"א לאסור והרי זה נטל"פ ואף שלעצמו שם איסור עליו דכבר היה שם איסור עליו אבל לאסור התערובות ל"ש בזה ודוק היטב. והנה בתשובה אחת הבאתי קושיא דמאי מבעיא לי' בש"ס בע"ז דף ס"ט אי רב ס"ל נטל"פ אסור וקשה מהיכא יליף לה דא"ל מגיעולי מדין דהא לרב דס"ל מב"מ במשהו ושטת התוס' דכל דמשהו אסור אף נטל"פ אסור וא"כ לא מוכח מידי וכעת נ"ל בפשיטות לישב דכבר כתבתי בחידושי למס' ע"ז ביאור הדברים אף דנטל"פ גרע ממשהו דהא נוטל"פ וכתבתי דדוקא היכא שאינו רק משהו דאז אין מרגישין הטעם ושוב שייך דאסור אף בנטל"פ דלא מרגישין הפגם והארכתי בזה ולפ"ז צ"ל דא"א לומר דלכך הגעילו כלי מדין משום משהו דהא עכ"פ אינו נו"ט לשבח בודאי דבאמת פגם הוא ואנן בעינן בתערובות שיתן טעם וזהו נוטל"פ רק דבמשהו אין מרגישין הטעם וזה דוקא לענין שתאסר אותו דבר בעצמו לא שיוכל לאסור התערובות אבל ז"א דלמ"ד מב"מ במשהו וא"כ כאן התערובות אוסר במשהו וא"צ נתינת טעם וא"כ שוב גם נוטל"פ בתערובות לא אכפת לן דעכ"פ יש משהו בו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אך לפע"ד נראה לי דבר ברור דלק"מ דבאמת ר"ש דס"ל נוטל"פ מותר יליף מנבלה שאינו ראוי לגר דאינו קרוי נבלה וצ"ל לשטת הרשב"א דאף דאב"י לא פגמה כ"כ כנבלה מ"מ לענין תערובות כל שאינו נו"ט לשבח ופוגם פורתא שוב מותר ולפי"ז אם נימא דכל דבמשהו אף נטל"פ אסור והיינו דאף דאין מרגישין טעם כלל מ"מ אסור א"כ שוב שפיר מהראוי להיות נטל"פ אסור לרב ועכ"פ משהו איכא ואף דנבילה שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבילה היינו דשם אינו ראוי כלל ופגמה טובא אבל כאן ניהו דאינו נ"ט לשבח אבל כיון דפגם פורתא הוא א"כ כל שמב"מ לא בטל לא אכפת לן בפוגם פורתא וא"כ באמת מצי רב סבר דנטל"פ מותר ואפ"ה אסור במשהו בקדירה שאב"י וא"כ שוב ס"ל לרב דהגעילו אף קדירה שאב"י ושפיר מוכח דנטל"פ אסור וא"ל דאכתי האיך אפשר לדידי' לאסור נטל"פ גמור דהיינו נבלה שאינו ראוי לגר דהא עכ"פ הך נטל"פ אוסר ושוב אסור כל נטל"פ וצ"ל דרק בסרוחה מעיקרא התירה תורה וזה היה ספקו של הש"ס גבי רב דבאמת אף דיסבור כר"ש מ"מ נטל"פ בתערובות מב"מ בודאי אסור לדידיה דהא עכ"פ משהו איכא ואם כן לדידי' שוב הצריך התורה הגעלה אף לקדירה שאב"י וכיון שכן שוב מנ"ל לומר דהתורה חששה משום מב"מ דלמא רצתה התורה לאסור נטל"פ בתערובות ואם כן ממילא גם נטל"פ אסור דהיינו נבלה שאינו ראוי לגר ג"כ אסור והנקרא דנבלה מיירי בסרוחב מעיקרא כמו לר"מ ויותר מסתבר לרב לומר דכל נטל"פ אוסר כיון דעכ"פ חזינן דהתורה אסרה אף קדירה שאב"י וע"ז נסתפק אי ס"ל לרב נטל"פ אסור או דלמא נטל"פ שרי ויש להעמיק עוד דהא כל הטעם דר"ש דלא מוקי נבלה שאינו ראוי לגר בסרוחה מעיקרא משום דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא דעפרא בעלמא הוא ולפ"ז לרב דס"ל דעכברא בשכרא אסור ומשום דס"ל כיון דעכברא חידוש הוא דמאיס מאיסי ואפ"ה אסרה רחמנא ואם כן חזינן דאף סרוחה מעיקרא אסרה תורה ואם כן ה"א דכל סרוחה מעיקרא מותר וא"כ לכך איצטריך קרא לרב על סרוחה מעיקרא ולכך ס"ל דכל שאינו סרוחה מעיקרא שוב אסור מהתורה וז"ב.