שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ל״ח סימן י׳

והנה ביום א' פ' ויגש ג' ר"ח טבת תרט"ו הראה לי תלמידי המופלג מוה' יעקב יוסף נ"י דברי המהרש"א במה שהקשה בסנהדרין בתוס' ד"ה ומפני שהקשה דמנ"ל דאין מעברין בשביל שנת בצורת ודלמא משום דהיתה שנת שביעית או מ"ש דאין מעברין וע"ז תמה דאם היתה שביעית א"כ לא הותר לאכול ושם משמע דהביא לחם בכורים ממה שנתבכר בשנה הלזו גם במ"ש א"א דטעמא מאי שאין מעברין במ"ש מפני שמאריכין איסור החדש כמ"ש רש"י שם והלא אם נימא דבשנת בצורת מעברין אף שודאי צער להם שמאריכין איסור החדש שהרי אין להם לא ישן ולא חדש מכ"ש במ"ש שמותר לעבר וא"כ ע"כ מוכח דאין מעברין בשנת בצורת ובאמת שהיא תימא גדולה. והנה לחבת פה קודש המהרש"א אמרתי דמ"ש דלא משכחת לה בשביעית לפי שא"כ לא הי' מותר לאכול מפני שביעית הנה מלבד די"ל דספיחין מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור ואז לא הי' נגזר בימי אלישע אף גם דמשכחת לה שהביא משל נכרי דשטת הרמב"ם דמותר דלא נהיגא שביעית בנכרי ולפי שטת הכ"מ פ"ד משביעית הוא משום דספיחין מותר מה"ת וגם מ"ש דבמ"ש ג"כ הי' מותר אם מותר לעבר בשנת רעבון יש לומר דכוונת המהרש"א דניהו דבשביל שנת בצורת לבד היו מעברין אבל כיון שהי' שנת מ"ש וגם בצורת לכך לא היו מעברין וגם מ"ש הוא לחלק דשנת בצורת היא רק במקרה ולכך מעברין ומשא"כ מ"ש דהוא ענין תמידי ג"כ נכון. אך בלא"ה נלפע"ד דדברי המהרש"א נכונים דהרי התוס' הקשו דלמא בעבר הירדן ובגליל הי' וכתבו בעל שלישה הי' קלה שבכלם ול"פ כיון דנחלקו אי מביאין ירק מח"ל לארץ משום דחוששין לגושיהן כדאמרו שם א"כ זהו במ"ש דהתורה הבטיחה שיצוה ברכתו ויכולין לסמוך שבודאי יהי' הברכה ולכך אסרו להביא מח"ל אבל בשנת רעבון יכול להיות שיביאו מח"ל במקום שיש תבואה הרבה וא"כ אם נימא דבשנת רעבון מעברין מ"מ בשביל מ"ש אין מעברין ושפיר הקשה המהרש"א. אך בגוף קושית המהרש"א אני תמה דלפי מה דאמרו בירושלמי פ"א דשקלים ה"ב דמשהתיר רבי להביא ירק מח"ל לארץ היא שביעית היא שאר שני שבוע א"כ ל"מ לפי הגרסא שלפנינו דגרס רבי אומר א"כ בימי אלישע דלא הי' עוד הגזירה דגזרו א"כ מותר אף בשביעית לעבר ומכ"ש במ"ש ולק"מ קושית המהרש"א ואף דנימא דגרס כמ"ש המהרש"ל ר' מאיר וכפי שמצאתי בתוספתא פ"ב דסנהדרין אכתי אינו רק משום גזירה שמא יבא בגושיהן אבל בימי אלישע דלא הי' הגזרה למה יהי' אסור הן אמת דלפ"ז קשה א"כ למה חשו בשביל בצורת ומיהו י"ל דהי' שנת בצורת בכל העולם וגם היו מיקרין השער דידעו שהי' בצורת אבל דהיו בטוחין בברכת ד' לכך לא היו מיקרין השער שידעו שברכת ד' תבא להם ומיהו לפמ"ש הרא"פ בפאה פ"ה והובא בשירי קרבן בשקלים שם דבשביעית אסור דמפקיע ממעשרות א"כ יש מקום להקשות דלמא הי' בשביעית. ובזה מיושב מה שהרמב"ם השמיט דין מ"ש ותמהתי בזה ביד שאול סי' רצ"ג ולפמ"ש א"ש דאחר שהתיר רבי א"כ במ"ש מותר ובשביעית לא הותר כמ"ש הרא"פ ומזה ראי' ברורה לר"א פולדא ודו"ק. והנה בהא דאמרו בירושלמי ממה שהיו תגרי עכו"ם מוכרין להם וכר' ישמעאל הקשה ש"ב הגאון מק"ח בסי' תנ"ג על הפר"ח דמחמיר במצת שמורה שצריך להיות משעת קצירה והרי כאן אכלו ממה שתגרי עכו"ם מוכרין להם ולכאורה רציתי לומר דהרי התוס' בקידושין דף ל"ח דהקשה בירושלמי דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש וכתבו דהוה עשה שקודם הדיבור ואינו דוחה ל"ת דלאחר הדיבור וגם גזרה כזית ראשון אטו כזית שני ולפ"ז לענין שמורה כיון דגם ושמרתם הוה ל"ת דלפני הדיבור דושמרתם הוה ל"ת דגם השמר דעשה הוה לאו לחד מ"ד ומכ"ש ושמרתם דלאו וא"כ שוב העשה דמצה דוחה וא"ל כיון דושמרתם הוא משום חשש חימוץ א"כ שוב לא הוה מצה כשרה ול"ש העשה דז"א דהרי עיקר ושמרתם על כזית מצה של חיוב לילה הראשונה הוא כמ"ש הפר"ח מהך דבצקן של נכרים אדם אוכל מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וא"כ הוה גדר בפ"ע שאותו זית תשמור יותר מחשש חימוץ משעת קצירה וא"כ שוב העשה דוחה וגם התירוץ השני ל"ש דהכזית השני ל"ש בזה כיון דעכ"פ יהי' יוצא כל שאכל כזית אחד ואף אם אין לו כלל לאכול פשיטא דעכ"פ יוצא ידי חובת מצה עכ"פ ואם לא יאכל כלל לא מקיים ולכך שפיר אכלו מזה ובלא"ה נלפע"ד ברור דלכאורה צ"ב גוף הענין דושמרתם כיון דאינו רק חשש בעלמא שמא אינו משומר אולי יש חשש חימוץ והרי ספק מותר מה"ת לשטת הרמב"ם ומכ"ש בזה דאינו רק חשש בעלמא וצ"ל דמכאן ראי' למ"ש האחרונים דכל דכתיב ההיתר בפירוש צריך שיהי' היתר ודאי ול"מ ספק ולפ"ז כאן דכתיב ושמרתם את המצות בעינן מצה מפורש שתהי' מצה ברורה ואמנם אם נימא דנוקשה אינו אסור מה"ת שוב התורה לא הקפידה רק על חמץ גמור וא"כ לא בעי מצה ברורה אך באמת המעיין ברש"י ימצא דאין מקום לכל הקושיות דכתב בפסחים שם דמה דבעי שימור לשם מצה ובזה י"ל דהך שמירה אינו ל"ת רק עשה דשימור לשמה בעינן מיהו ז"א דאנן קי"ל דהשמר דעשה ג"כ לאו הוא וע' פ"ד מתפילין בכ"מ ובשעה"מ שם הרחיב הדיבור בזה ולכל החילוקים שם כאן הוה ל"ת ושוב י"ל דעשה דוחה הל"ת וכמ"ש וא"כ לק"מ ובזה י"ל הא דאמר מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות והקשה הפר"ח מה לשון מצוה ללתות הא עיכובא נמי איכא לפי"ז י"ל דבאמת נחלקו אי שימור דעשה עשה או הוה לאו ולפ"ז נלפע"ד דגם כאן תלוי בזה אם הכוונה דשימור הוא משום חמץ בודאי הוה ל"ת והוה השמר דל"ת ולכך בעי לתיתה כדי שיהי' שייך שימור דיהי' השמר דל"ת ואם אינו צריך לתיתה א"כ השימור אינו רק לשם מצות מצה דבעי לשמה וא"כ אפשר דלא הוה רק עשה ולכך נקט מצוה ללתות כדי שיקיים מצות ושמרתם. והנה לפע"ד י"ל עוד בגוף ענין דושמרתם את המצות דאם אינו רק משום דבעי שימור לשם מצוה א"כ לשטת רש"י בסנהדרין מ"ח דלרבא דס"ל הזמנה לאו מלתא היא ס"ל כת"ק דרשב"ג ולא בעי עבוד לשמה דסגי בשאר ענינים שיעשה בהן לשמה א"כ כאן שוב ג"כ י"ל דל"צ לשמה מתחלת הקצירה וסגי במה שיעשה לשמה אח"כ ואף לשטת ר"ת דרבא ס"ל להיפך דכיון דהזמנה לאו מלתא לכך ס"ל דבעי עיבוד לשמה היינו שם דהזמנה בעלמא לא סגי לה רק במעשה העיבוד אבל כאן למה לא יהי' די בשימור דמשעת לישה דודאי צריך שימור משום חשש חימוץ ואולי י"ל דאדרבא לפי שצריך שימור בלישה בשביל הלישה שלא יתחמץ א"כ אינו ניכר השימור לשמה לשם מצה לכך הצריך שימור מתחלתו ועד סופו. אברא דא"כ קשה האיך אמר מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא דעביד לתיתה שימור למאי והרי אדרבא אם צריך לתיתה שוב הוה שימור משום חימוץ ולא משום מצוה וא"ל דבהס"ד ס"ל דסגי בהשימור לשם מצה שלא תתחמץ דז"א דא"כ למה לא יוצאין בבצקות של עכו"ם אף דאין אנו רואין שום חימוץ וכדפירש"י ד"ה שיאכל וצ"ל דבאמת בהס"ד סגי בשישמור שלא יתחמץ מיהו שמירה צריך וכל שלא שמר אף שאירע שלא נתחמץ ואין אנו רואין שום חימוץ לא מועיל ולכך א"י בבצקות של נכרים אבל כל שנשמר הי' סגי אף שלא שמרו לשם מצה בלחוד רק כדי שלא יתחמץ. וזה באמת מה דדחי דבשעת דבעי שימור לא עבד שימור אבל לפי המסקנא דבעי שימור לשם מצוה מתחלתו ועד סופו והיינו לשם מצה בלבד לא מתורת שיהי' שימור מחמץ ולפ"ז אדרבא לא בעי לתיתה ודלא כתוס' ד"ה כי וערש"י שם ובצל"ח ולפ"ז לדידן דעכ"פ מותר ללתות שוב לא הוה השימור רק שלא תחמיץ ושוב סגי לש"מ בשימור משעת לישה ועיין שו"ת נו"ב מהד"ת ח"א או"ח סי' ע"ט ובמ"ש יש להאריך הרבה לדחות כל דברי הפר"ח וגם איזה קושיות מהנו"ב ואכ"מ. ועכ"פ לפע"ד בשנה זו שנת תרט"ז שהיתה שנה קשה והשמירה היא מחימוץ הרבה כי נראו בה איזה חטים מצומחים מפני שהי' חולי רע ר"ל בעת שקצרו ולא הספיק הזמן לעיין ולי היו שולחים זה כמה שנים מצה שמירה וכעת אין לי שמירה אף למצת מצוה נלפע"ד דא"צ היתר כלל דאינו רק חומרא בעלמא לפמ"ש וגם לא קבלתי עלי בנדר רק מפני ששלחו לי מבית אבי ע"כ אכלתי אבל לא קבלתי בתורת נדר. והנה בגוף הקושיא שהבאתי למעלה די"ל דעומר מתיר בנכרי דחדש נוהג בעכו"ם וע"ז אמר אלי בפסח שני שנת תרט"ז ש"ב הרב מוה' פנחס ב"ש נ"י דכיון דאמרו בהני אוונכרי דלקצרו אינהו והרי העומר אינו בא רק ע"י קציר ישראל וליתא דהרי בא"י מוחזקת היא לנו ואף דיש לעכו"ם במה שזרע מ"מ ל"ד לאוונכרי דשם הקרקע אינו נגזלת והרי היא גזולה אבל כאן אדרבא גוף הקרקע של ישראל ובעד הקציר משלם לעכו"ם ובלא"ה זה טעות דעיקר הקושיא דהעומר מתיר החדש של עכו"ם ומותרין לאכול אבל באמת העומר לא בא משל עכו"ם וז"ב ופשוט ודו"ק.