שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ל׳ סימן ב׳

במה שהקשית בהא דמבואר בטוש"ע חו"מ סי' י"ב דבמוחל ותפיש שטרא ל"מ מחילה לשטת רבינו ישעי' וכן בסי' רמ"א מבואר בש"ך ס"ק ד' דפליגי בזה וע"ז הקשית דא"כ איך מבואר בטוש"ע סי' פ"ב סי"א דאם טען על השטר מחלת לי אי צריך לשבע ע"ז או לא ואיך לא העירו דהא בשטר ל"מ מחילה באמת שזה תימא רבא על כל האחרונים שלא העירו בזה ואחרי העיון והחיפוש בספרים מצאתי בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק"ס שהעיר בזה. ולפע"ד נראה דהנה בטעם המחלוקת אי מועיל מחילה בשטר באמת שהדבר תמוה דלמה לא יועיל דמ"ש ר"י דשטר חשוב כגבוי הוא תימה כמ"ש הש"ך בסי' י"ב דאנן קי"ל דלאו כגבוי דמי ובגליון הש"ך כתבתי בזה לישב אבל לפע"ד הי' נראה טעם אחר דהנה מבואר בסי' רמ"א דלשון מחילה ל"ש אלא במעות דליתניהו בעיניהו אבל בדבר דאיתניהו בעיני' ל"ש מחילה וכן מבואר בסי' ע"ג ומקורו ממהרי"ק ע"ש ובמק"א הארכתי בזה ולפ"ז נ"ל דכיון דבשטר יש שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסי א"כ ניהו דהשיעבוד נכסי מחל דהמעות יכול למחול דהו"ל אינו בעין אבל שיעבוד הגוף אינו יכול למחול דהגוף איתנהו בעין ושיעבודו עליו ול"מ בזה מחילה ואף דממהרי"ק שם משמע דדוקא בקנין הגוף כמו בעבד שגופו קנוי ל"ש מחילה מה שאין כן בשיעבוד הגוף מסתברא דגם בשיעבוד הגוף כל דאיתניהו בעיני' ל"מ מחילה דהתם שיעבודא על גופו הוא בעין. אברא דהמהרי"ק הביא ראי' מהא דאמרו בקידושין דף ט"ז בע"ע דל"ל שטרא לימא לי' באפי בי תרי זיל ומשני עבד עברי גופו קנוי והיינו דלא מהני מחילה משום שהגוף נקנה לו אבל כשאינו קנוי לו אף שיש לו שיעבוד הגוף אפ"ה שייך מחילה ע"ש אבל לפע"ד נראה כיון דאין לו רק שיעבוד הגוף והגוף הוא עבד בעצמו וכל שמחל שיעבודו הרי גופו נעשה שלו בעצמו ואם כן אין הדבר בעין וכמ"ש המהרי"ק בעצמו דעבד מקרי מוחזק בעצמו ועיין בקצות החושן סי' רמ"א מ"ש בזה ובמק"א הארכתי בכ"ז ואכ"מ. אבל באמת כל שיש לו שיעבוד והדבר בעין לפע"ד ל"ש מחילה ואף דכל אדם ודאי מוחזק בעצמו מכל מקום לפע"ד נראה דכל ששיעבודו על הגוף ל"ש מחילה דהא יש לו שיעבוד על גופו ומה בכך שהוא מוחזק בעצמו הא על הגוף של חבירו יש לו שיעבוד על גופו ושאני עבד דיש לו שיעבוד שיהי' עבדו וכל שסילק שיעבודו הרי הוא שיעבודו בפ"ע אבל כאן יש לו שיעבוד חוב על גופו וזה לא נפקע בשביל שהוא לעצמו וז"ב כשמש. ובזה נלפע"ד דזה הטעם של הפוסקים דל"מ מחילה במשכון דכיון דהמשכון תחת ידו ל"ש ענין מחילה דהוא תחת ידו והמרדכי פ"ק דסנהדרין מביא ראי' דמהני מחילה במשכון מהא דאמרו דע"ע גופו קנוי משמע דאי לאו דגופו קנוי אף דהוה כמשכון אפילו הכי מועיל מחילה ולפי מה שכתבתי אין ראי' דשם העבד מוחזק בעצמו כל דמחל לי' משא"כ כאן דהמשכון תחת ידו ול"ש לשון מחילה ובגליון הש"ך שלי ראיתי שהבאתי ראי' דל"מ מחילה במשכון מהא דאמרו בירושלמי פ' שני דייני גזירות ה"ב מפייס הוינא לי' ויהיב לי משכוני ומדלא קאמר סתם דמחל לי' ע"כ דל"מ מחילה במשכון וציינתי שמצאתי ראי' זו במאירי בב"ק דף מ"ט בשטה שם גבי משכנו של גר וכעת עינתי שם וראיתי דאף דלא העתיק לשון הירושלמי כהוגן ואדרבא לפי העתקתו משמע דמועיל אבל בירושלמי מבואר בהדיא דבשטר אמר מפייס הוינא ומחיל ובמשכון אמר מפייס הוינא ויהיב לי משכני ולזה כוון הרב המאירי בראיתו ושמחתי שזכיתי לכוון לדברים שמאירים העינים על כל פנים יהי' איך שיהי' נלפע"ד דמה דנחלקו בירושלמי בקידושין במחילה בשטר אי מועיל נחלקו בזה דמ"ס כיון דאינו רק שיעבוד ולא קנין הגוף מועיל מחילה ומ"ס דגם בשיעבוד הגוף אין שייך מחילה וז"ב. ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דשם שפיר טוען דמחל לו השיעבוד הנכסים על כל פנים ואינו חייב לפרוע וניהו דשיעבוד הגוף ל"מ מחילה אבל לענין ממון שפיר צריך לשבע דמחל לו השיעבוד נכסים על כל פנים וז"ב אברא דלפ"ז צ"ב בהא דמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו דמחול ומטעם שכ' ר"ת דשני שיעבודים יש שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסי ושיעבוד הגוף נשאר תחת יד המוכר ול"מ מכירה וזה מוחל הרי דשיעבוד הגוף גם כן מועיל מחילה. אמנם נראה דהדבר נכון על פי מה שמצאתי מרגניתא טבא בשטה שם בב"ק דף מ"ט בשם הרא"ה שכ' גבי משכנו של ישראל ביד גר ומת דאף דאחזיק אחר במשכון מחיים של הגר מ"מ לא זכי בי' דהפקעת השיעבוד של מי שהעיקר שלו מוקדם לזכותו של זה כיון דעיקרו של הבעלים ובידו לסלקו במעות ולכך מי שהגוף שלו זכה קודם שזכה בו אחר אבל ב"ח דקונה משכון לא סגי לי' במחילה כדאשכחן בע"ע דגופו קנוי לא מהני מחילה ע"ש הנה האיר הרא"ה עינינו דשיעבוד דמשכון דמי לע"ע דגופו קנוי ודלא כמרדכי ומכל מקום זה דוקא לגבי המלוה בעצמו אבל לענין אחר זכותו של זה שהגוף שלו קודם ולפ"ז שם דמכר השטר לאחר ונשאר ביד המוכר שיעבוד הגוף כל שמחל שיעבוד הגוף להלוה זכה ומועיל הפקעת שיעבודו של הגוף וזכה הלוה בגופו ואין הלוקח יכול לגבות ממנו דכל שפקע שיעבוד הגוף ממילא פקע שיעבוד נכסי דנכסוהי אינון ערבין בי' וכל שנפקע עיקר חובו אף שיעבוד נכסי פקע וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב קושי' הח"מ והב"ש סי' ק"ה ס"ה דמועיל מחילה אף בשטר מדיכול למחול כשמוכר השטר וחזר ומחלו דמחול וכתבתי בגליון דכבר קדמם העיטור הובא בש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק ע"ז בראי' זו ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דכל שמכרו לאחר שוב הפקעת שיעבודו של זה שהגוף שלו קודם מה שאין כן לענין המלוה וכמ"ש הרא"ה ודו"ק היטב. ומה שהקשה השבות יעקב שם בהא דאמרו בכתובות דף ק"ד דאם שטר כתובה יוצא מת"י גובה כתובתה לעולם ומשמע דל"מ מחילה בשטר וקשה להפוסקים דסבירא להו דמועיל מחילה אף כשתפש השטר הנה אם אין זכרוני כוזב לי הרגשתי בזה באיזה תשובה ולא ידעתי מקומו וכעת נ"ל דהנה לפי מה שכתבתי הסוברים דמועיל מחילה הוא משום דכל שאינו קנין הגוף רק שיעבוד שייך לשון מחילה ושטר לא הוה כגבוי ולפ"ז לפי מה שכתב הב"ח באהע"ז סי' ט' דכתובה חשוב מוחזק טפי וכגבוי דמי ואף דהב"ש סי' ט' שם השיג עליו וכתבתי בגליון דכדברי הב"ח מפורש במרדכי ובשלטי הגבורים דכתובה חשוב מוחזקת טפי אם כן בכתובה ודאי דל"מ מחילה מה שאין כן בשאר שטר ודו"ק. עוד הי' נלפע"ד דהנה בהא דמחילה אי צריך קנין נסתפקו התוס' בקידושין דף ט"ז וכתבו דיש להוכיח מזה דמחילה אין צריך קנין מדמועיל באפי בי תרי זיל וע"ז כתבו די"ל דהעבד מוחזק בעצמו ע"ש ובב"מ דף קי"ב ובסנהדרין דף מ"א ונראה דפשיטא להו דאין צריך קנין וכן קי"ל בסי' רמ"א ולפ"ז לכאורה צ"ב דאף אם נימא דבשטר ל"מ מחילה אי הכוונה דל"מ מחילה כלל וכאלו לא מחל כלל או דהו"ל מחילה רק שיכול לחזור בו. ולכאורה הי' נראה דל"מ מחילה כל שתפס שטרא דאם לא כן ניהו דיכול לחזור בו הא הו"ל שטר שנמחל שיעבודו דאינו חוזר ולוה בו דמ"ל פרעון או מחילה וע"כ דל"מ מחילה ודעת הע"ש והש"ך סי' מ"ח דאף מבנ"ח אינו גובה ואם כן ניהו דחוזר בו הא לא יוכל לחזור בו למפרע רק מכאן ולהבא וכבר נמחל שיעבודו. ובזה נלפע"ד דזה המחלוקת בירושלמי אי מועיל מחילה בשטר דמ"ס דכבר נמחל שיעבודו וא"י לחזור בו ומ"ס דלא התחיל המחילה כלל כל דתפש שטרא ומזה נלפע"ד לישב קושית השבות יעקב הנ"ל מכתובה דכל הטעם דבשטר מועיל מחילה דהו"ל שטר שנמחל שיעבודו ואף שחוזר בו הא ל"מ והטעם כ' הע"ש כיון דלגבי משועבדים ל"מ ממילא גם מב"ח לא גבי דהו"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולפ"ז זה בשטר אבל כתובה דגובית במעשה ב"ד והכתובה רק לראי' אם כן אף שבטל העדות מכל מקום גובית ממשועבדים מתנאי ב"ד והכתובה אינו רק לראי' דלא נפרעה הכתובה וז"ב ודו"ק. עוד נ"ל דהנה הטעם י"ל דלכך ל"מ מחילה בשטר דאם לא כן למה לא החזיר השטר וע"כ דלא הי' בלב שלם וכמו במשכון דל"מ מחילה דלא הי' בלב שלם מדלא החזיר המשכון ה"ה בשטר וטעם הסובר דבשטר מועיל מחילה משום די"ל דניהו דמחל החוב אבל גוף השטר לא מחל וזייר אפשיטא דספרי ולפ"ז בכתובה דהבעל נותן שכר הסופר אם כן אי איתא דמחלה למה לא החזירה הכתובה ועיין בתוס' ב"ב דף ע' ודו"ק. והנה במ"ש למעלה מיושב היטב מה דמבואר בחו"מ סי' ס"ו סעיף ל' דאם הי' לו משכון ומסר לו המשכון ללוקח דא"י למחול וכתבתי בגליון דהדבר צ"ע דלמה לי שימסור המשכון להלוקח הא אף שנשאר המשכון ביד המוכר מכל מקום ל"מ מחילה למאן דס"ל בסי' רמ"א דל"מ מחילה כשתפש שטר מכ"ש כשיש לו משכון ואף דלא מוזכר אות' דעה בפירוש לענין משכון אני מצאתי להדיא הדבר מבואר בירושלמי פ' שני דייני גזרות ה"ב דאמר מפייס הוינא לי' ומחיל לי הגע עצמך דהי' לו משכון יכול לומר מפייס הוינא ויהיב לי משכונא הרי דאם לא הי' מחזיר לו המשכון לא הי' מוחל. וזה שנים רבות שכתבתי זאת בגליון הש"ך שלי סי' רמ"א וכעת מצאתי במאירי בשטמ"ק בב"ק דף מ"ט הנ"ל שכת' כן והרגיש בראי' זו מהירושלמי אבל לא העתיק יפה דברי הירושלמי וע"כ דבריו אינם מובנים על כל פנים קשה על הש"ע סי' ס"ו הנ"ל ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דשם דמחל למי שהמשכון שלו פשיטא דכל שלא מסר להלוקח המשכון ונשאר תחת יד המוכר בעצמו דהי' מועיל מחילתו שבעל המשכון בעצמו זכותו קודמת לזכות הלוקח אבל כשמסר ללוקח אין מועיל שמשועבד לו ודו"ק. ובזה יש להאריך לענין מה דמבואר בש"ע לענין משכנת קרקע דירד הלוקח והחזיק בה ועיין היטב ברא"ה בשטמ"ק בב"ק שם ועיין תומים שם ודו"ק היטב ונלאתי להאריך. וראיתי בתומים סי' י"ב סק"ח שכת' להקשות על הא דמוכר שט"ח לחברו דיכול למחול דבתפס שטרא ל"מ מחילה ובמחכת"ה נעלם ממנו לפי שעה שזו קושית המרדכי הובא בח"מ וב"ש סי' ק"ה בסופו. גם מ"ש התומים לתרץ כיון דאין השטר בידו מועיל מחילה הן הן דברי הבעל עיטור שהביא הש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק ע"ד וראיתי בס' גאון צבי סי' י"ב שאזיל בתר אפכא דשיעבוד הגוף יכול למחול אף דתפיש שטרא רק דשיעבוד הנכסים ל"מ כשתפיש שטרא ולא ידעתי כוונתו דהרי בהא דאמרו ולימא לי' באפי בי תרי זיל ומשני ש"מ עבד עברי גופו קנוי הרי דשיעבוד גופו מגרע גרע משיעבוד נכסים ואמאי יהי' יוכל למחול שיעבוד גופו יותר משיעבוד נכסיו ולומר דהשטר עקרו על נכסיו נעשה זה דוחק ומכל מקום שיעבוד נכסיו אינם באים רק מכח הגוף ונכסיו הן ערבין בעדו. גם מה שרצה לחלק בין מחל כל החוב למחל מקצתו לפע"ד לא מסתבר דניהו דעל המקצת נשאר שיעבוד הגוף במקצתו השני' נפקע ומה שהביא מסי' ס"ו סכ"ו לפע"ד לא משמע כן ושם משום שיעבוד דר"נ אתין עלה ואה"נ שאם אינו מחויב רק במחצה על המחצה השני' יועיל מחילתו. וראיתי בשערי משפט ח"ב סי' רמ"א שהקשה דאי נימא דמשכון לא חשוב גופו קנוי ואינו אלא שיעבוד ולכך מהני מחילה דאם כן איך אמרו בסנהדרין דף ל"ג ובבכורות דזיכה את החייב מיירי בנשא ונתן ביד כגון שנטל המשכון מזה ונתן לזה דהא אינו רק שיעבוד בעלמא ומזיק שיעבודו של חברו פטור לרבנן דלא דייני דיני דגרמי כדאמרו בב"ק דף י"ג ע"כ דמשכון חשוב קנין הגוף ממ"ש הר"ן בחידושיו לגיטין דף ל"ז ולכאורה יפה שאל. אך לפע"ד החילוק מבואר דשאני מזיק שיעבודו של חברו דלא נגע בגוף החוב רק דקלקל השיעבוד ויכול ליטול ממקום אחר אלו הי' לו לכך פטור למאן דלא דאין דיני דגרמי אבל שם דהוא פסק הדין דפטור ונטל המשכון אם כן עקר השיעבוד וגוף החוב מכל וכל רק דניהו דגוף החוב קלקל הא לא נשא ונתן ביד ולכך בעי שיטול המשכון אבל כל שנטל המשכון ואמר דלא התחיל כלל ענין משכון דמנה אין כאן משכון אין כאן אם כן החיוב על גוף החוב ונשא ונתן ביד במה שנטל המשכון בידים ועקר להו לגוף המשכון דאין ענין משכון כלל משום דלא נתחייב כלל ובכה"ג לכ"ע המזיק שיעבודו של חברו חייב וז"ב. ובזה מיושב היטב שטת הרי"ף דפסק כר' חסדא משום דסוגיא דבכורות מוקי נשא ונתן ביד כר' חסדא והרמב"ן תמה דאין ראי' דלכך אוקי בנשא ונתן ביד משום דקשיא לי' מאי וישלם מביתו אבל לענין קם דינא אין ראי' דס"ל כר"ח ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דאי לא קם דינא שוב אינו רק מזיק שיעבודו גרידא דלא עשה מעשה בגוף החוב ומנה אין כאן משכון אין כאן לא שייך הכא דעדיין אגידא בי' דהא שאם לא קם דינא יתחייב המנה ולא קלקל רק המשכון וע"כ כר' חסדא דקם דינא ושוב מנה אין כאן משכון אין כאן וז"ב מאד מאד. שוב ראיתי בקצות החושן סי' כ"ה סק"ח שכת' כעין זה ושמחתי מאד. וראיתי לש"ב הגאון בנתיבות המשפט סי' כ"ה סק"א שהקשה על הקצות החושן ולפי מה שכתבתי כאן יש לישב קושיות' ודו"ק היטב דמה שהקשה דע"כ לא כ' בשו"ת מימוני דבע"ח אינו קונה משכון רק בשעת הלואתו אבל שלא בשעת הלואתו ודאי קונה באמת הר"ן בגיטין כת' כן דכל דבע"ח קונה משכון אף בשעת הלואה לא מועיל מחילה כל שלא החזיר המשכון אבל מדברי המרדכי פ"ק דסנהדרין משמע דאף דבע"ח קונה משכון מועיל מחילה דאינו רק שיעבוד דלא קנין הגוף ומ"ש דהתוס' בגיטין דף מ"א כתבו דאף למאן דלא דאין דינא דגרמי מזיק שיעבודו חייב המעיין בסי' שפ"ו ימצא דרק משום דינא דגרמי חייב מזיק שיעבודו של חברו ואלים עוד מדיני דגרמי אבל לרבנן דפטרי בד"ג גם בזה פטור אף שאלים טפי וגם שם שייך לומר שיעבודא דר"נ כמ"ש המרדכי בהמניח שם ועש"ך סי' שפ"ו ס"ק י"ב. אמנם באמת בגוף הקושיא דמשכון לא הוה רק מזיק שיעבודו של חברו לפי מה שכתב הש"ך שם בשם רבינו ירוחם ושאר פוסקים לחלק בין אפותיקי סתם לאפותיקי מפורש דאף דמזיק שיעבודו פטור היינו באפותיקי סתם אבל אפותיקי מפורש שאין לו שיעבוד רק על אותו קרקע בודאי חייב ע"ש א"כ ממילא במשכון כיון דדעת הרמב"ן הובא בר"ן באלפס פ"ק דשבועות גבי סלע הלותני ושתים הי' שוה דכ"ז שאינו מחזיר משכונו א"צ לשלם לו כלל א"כ ממילא הוה כאפותיקי מפורש ולפ"ז כאן שהדיין פטרו ונטל המשכון והחזירו בודאי אינו מגיע לו כלום בודאי חייב מזיק שיעבודו של חברו ואף לשטת הר"ן דחולק היינו משום דס"ל דאינו רק משכון וזה גובה וזה גובה אבל כל שפטרו והחזיר המשכון אין לך מזיק שיעבודו יותר מזה ובודאי חייב וגם לפי מה שכתב הר"ן בפ' הכותב דהא דאמר אמימר דמגבי בי' דמי ניירא דוקא בשורף משום דהנייר משכון אצלו עד דפרע לי' וביאור הדברים דעל כל פנים אין צריך להחזיר הנייר עד שיפרע לו חובו ולענין זה הוה קנין הגוף ועקצה"ח סי' ס"ו ס"ק כ"ז מ"ש בכוונת דבריו ולפע"ד הדברים פשוטים כמ"ש ואם כן גם משכון על כל פנים המלוה אין צריך להחזיר עד שיחזיר לו מעותיו והוה כקנין הגוף לד"ה ובודאי חייב כשמזיק משכנו. וראיתי בקצות החושן סי' ס"ו ס"ק ל"ז שנסתפק איך הדין אם מחל רק מקצת השיעבוד שלא סילק עצמו רק מקרקע אחת והביא בשם המלמ"ל דבזה אינו חייב דלא נעשה כל ההיזק והוא חלק עליו ולפי מה שכת' הש"ך לחלק בין אפותיקי מפורש לאפותיקי סתם היינו הך דהמלמ"ל דאפותיקי סתם עוד לא הזיק כל השיעבוד מה שאין כן באפותיקי מפורש והן הן דברי המלמ"ל הנ"ל וצ"ע. אך בגוף הדבר שכתבתי דמזיק משכנו שנטל ביד חייב דהו"ל מזיק שיעבודו של חברו ובזה כ"ע מודו וכמ"ש עדיין יש לעיין דהא הראב"ד כת' דדוקא אחר אבל לוה החופר בקרקע שלו אינו חייב דיכול לומר בדידי קא עבידנא ועש"ך סי' שפ"ו ס"ק י"ב שם ולפ"ז כיון דהדיין לא חייב לשטת הרי"ף משום דבדיבורו עביד מעשה רק בשנשא ונתן ביד אם כן לפע"ד בכה"ג לא מקרי מזיק שיעבודו דכיון דהדיין טעה וסבר דמדינא פטור ועל הדיין מוטל לדון כדין ולהציל עשוק מיד עושקו אם כן פשיטא דיכול לומר בדידי קא עבידנא דהשתא לוה דהוא באמת חייב להמלוה רק דמכל מקום הקרקע שלו ואינו רק שיעבוד למלוה ואפילו הכי יכול לומר בדידי קא עבידנא ומכ"ש הדיין דחשב שבדין קא עשה והדיין צריך לדון כפי מראית עיניו ואם כן פשיטא דשייך לומר בדידי קא עבידנא ואם כן אף שנימא מזיק שיעבודו של חברו חייב כאן פטור ומה שטעה אינו חייב דבדיבורו קמזיק ולשיטת הרי"ף אינו חייב לרבנן דלא דאין דיני דגרמי רק מה שנטל ביד ואם כן שפיר הקשה הקצות החושן דלא הוה רק מזיק שיעבודו של חברו ול"ש דמזיק שיעבודו אלים מד"ג דז"א דכאן יכול לומר בדידי קא עבידנא. אך נראה דלשטת הרי"ף דקם דינא כר"ח אם כן כל שלא נשא ונתן ביד ל"ש לומר דבדידי' קעביד דהא לא קם דינא רק ע"י שנשא ונתן ביד ושוב הו"ל מזיק שיעבודו של חברו דכל דלא נשא ונתן הי' חוזר הדין ולא שייך בדידי' קעביד דהי' יכול לחזור ושפיר הוה מזיק שיעבודו של חברו ונתישבו דברי הרי"ף ומ"ש הנתיבות שם דגוף הדבר הוא טעות דאין פסידה בשביל דנשא ונתן ביד קם דינא רק דמהראוי להיות קם דינא אלא דבשביל פסידת הבע"ד תקנו דחוזר אם כן כאן דאין כאן חיוב על הדיין גם כשנשא ונתן ביד מהראוי שיהי' הדין חוזר במחכת"ה ז"א דכל שנו"נ ביד גם להרי"ף א"י לחזור וחידושו דהרי"ף אינו רק דגם כשלא נו"נ ביד מהראוי שיהי' קם דינא רק משום פסידת בע"ד תקנו דיחזור ואם כן עכ"פ כל שלא הי' נו"נ ביד הי' חוזר הדין ול"ש לומר דבדידי' קעביד דבאמת טעה בדין ודיין אף בשוגג חייב כמ"ש התוס' דהי' לו לשום על לב ורק ע"י שנשא ונתן ביד קם דינא שפיר הוה מזיק ונתישב שטת הרי"ף על מכונו ודו"ק היטב. וע"ד הפלפול אמרתי בישוב דברי הרי"ף ובישוב הקושיא דהו"ל מזיק שיעבודו של חברו די"ל דזיכה את החייב מיירי כגון שבאו עדים ופטרו את הנתבע ובאו עדים להזים אותם וטרם ששמע הדיין את דברי המזימים נשא ונתן ביד דטעה וסבר שעדים פסולים הם המזימים וכדומה ונמצא שהו"ל כאשר עשה דפטורים העדים מלשלם והרי הזיקו בידים דעדים זוממין משלמין ואף לשטת הפוסקים דבממון אמרינן כאשר עשה ג"כ הא כל הטעם הוא משום דממון אפשר בחזרה וכאן דקם דינא א"כ לא אפשר בחזרה והו"ל כאשר עשה ונתישבו דברי הרי"ף היטב הדק ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם דברים חריפים ומתוקים ת"ל.