שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק כ״ט סימן ב׳

הנה מעשה בא לידי שקראו אותי לתורה פ' ויקהל פקודי מחוברים שנת תר"ו ואז הפרשה של הלוי ארוך מאוד כמשפט שני סדרות מחוברות ורצה הקורא לסיים באיזה מקום וכבר לקחתי המפה להניח על הס"ת ולנשק כמנהג ב"י וב"כ גערו בהקורא שעוד לא נשלמה הפרשה ונסתפקתי אם הוה כסילוק וצריך אני לחזור ולברך שנית על התורה שיקרא עוד או לא וטעם הספק דלכאורה כיון דנגמר הקריאה ורציתי להסתלק הוה כמו אמר הב לן ונברך דקי"ל דבשתי' ודאי מסליק נפשי' וצריך לחזור ולברך שנית על השתי' שישתה אחר כך וה"ה כאן כמו בטעה והראה לו במקום שאינו מאותו הקריאה צריך לחזור ולברך ומטעם דאין דעתו לפטור בברכתו רק מה שראה מכ"ש בזה דדעת המברך רק לפטור מה שיקרא לו הקורא וכל שנסתלק הקריאה אין דעתו לפטור בברכתו שנית או דלמא כיון דמה"ד אין צריך לברך רק הפותח וחותם רק משום הנכנסין והיוצאין וכל שכבר בירך הרי כבר עשה כתיקון חז"ל אלא שלפ"ז גם בטעו והראו לו שלא מהקריאה אינו מהראוי לברך שנית זולת בפתיחה והרי בכל השבעה קרואים צריך לחזור ולברך ומטעם דכיון שכבר תקנו שוב כל אחד מהקרואים לא נפטר בפותח וחותם וה"ה בזה. אמנם נראה דלא מקרי סילוק בזה דמה שיסתלק במחשבתו ולא אמר כלום שרוצה להסתלק לא מקרי סילוק ושאני בהב לן ונברך דזה נסתלק בהדיא ע"י דיבור וגם זה לענין שתי' ולא באכילה ואם כן בס"ת דודאי דעתו על כל מה ששייך לקריאתו וכל שהחזירו להקורא שעוד לא נשלם הפרשה כפי מה שנרשם בחומשים אין דעתו להסתלק והוה כמו אתכא דבי ר"ג קסמכינן וגם יש בזה גם כן חשש להנכנסין ויוצאין ויראו שלא בירך לאחרי' ומברך שתי ברכות לפני' ויטעו ולא יבינו הטעם ע"כ אפשר מוטב דלא יברך וספק ברכות לקולא כנלפע"ד וצ"ע בספרים ולפע"ד נראה עוד דמה שמכוון המברך לא אכפת לן דכיון שהוא מברך רק ע"ז מה שיקרא לו המקרא דכעת אין המברך קורא בעצמו וא"כ מה לנו בכוונת המברך וז"ב לפע"ד דהכל הולך אחר הקורא ולפע"ד נראה גם להיפך באם טעה הקורא וסבר שצריך לקרות ששי עד"מ ובאמת עמד בחמישי וכדומה דלא אכפת לן דהא המברך לא נתכוון לברך רק על מה שיקרא הקורא מה שצריך לקרות וא"כ מה לו להמברך בטעות הקורא וגם הקורא בעצמו נתכוין לקרות מה שצריך רק שטעה בפרשיות וסבר דעומד בששי והוא בחמישי וא"כ מה לנו בטעות בדעת הקורא דאף אם התחיל לקרות בטעות לא אכפת לן כיון דעיקר כוונת הקורא על מה שיקרהו המקרא במה שצריך לקרות ולא במה שטעה בקריאתו כנלפע"ד אבל מדברי הפוסקים לא נראה חילוק הלז. ובזה נלפע"ד מ"ש התשב"ץ והובא בב"י סי' רפ"ב באו"ח דאין להוסיף על שבעה קרואים כיון דבזמן הקודם הי' ראשון מברך והאחרון מברך לאחריו ועכשיו כלם מברכים א"כ הוה לי' גורם ברכה שא"צ ע"ש ואני אומר דאפשר בכה"ג לא מקרי ברכה שא"צ דבשלמא בזמן הש"ס דהראשון היו מברך לפני' והי' בדעתו לפטור כל הקרואים והאחרון מברך לאחרי' נלפע"ד דלכך הי' אסור להוסיף על שבעה קרואים דיותר מזה אין לו קצבה ולא סליקא אדעתי' למפטר בברכתו אבל עכשיו שכל אחד מברך בפ"ע ואחד קורא א"כ זה המברך אין דעתו בברכתו רק על אותו ענין קריאה שיקרא לו המקרא וא"כ שוב כל שלא קראו לו יותר הרי שפיר בירך לפני' ולאחרי' וכן האחר ומה גורם ברכה שא"צ שייך בזה הא עוד לא נשלם הקריאה והוא צריך לקרות כל הסדרא וא"ל שהי' יכול לעשות שיקרא כל הסדרא בשבעה קרואים ולא יצטרך להוסיף דז"א דבכה"ג כבר נחלקו הפוסקים אי מקרי ברכה שא"צ ועיין בשו"ת ר"מ גלאנטי סי' ל"א הובא במ"א סי' רט"ו דבשבת לפי שצריך להשלים מאה ברכות יכול לצות שלא יביאו לפניו הפירות כלם בבת אחת ויצטרך להביא שנית וא"כ ה"ה די"ל דכל דצריך לקרות לאנשים שהם רוצים ג"כ להתכבד בכבוד תורה ולקרות וגם בזה ישלים מאה ברכות כמבואר במ"א סי' מ"ו בהחשבון הברכות אם כן יוכל למנוע מלקרות כל הסדרא כדי שיקראו עוד אנשים רבים בתורה ואולי התשב"ץ אזל בשטת הפוסקים דאף בכהאי גוונא אסור לגרום ברכה שאינה צריכה ועיין במ"א שם ובסי' רי"ב שהאריך בזה אבל עכ"פ אין תפיסה על מנהגנו שיש לו על מה לסמוך ועיין במגן גבורים שם ושם שבררנו דבכה"ג ליכא משום ברכה שא"צ ע"ש וראיתי בישועת יעקב סי' רפ"ב שם שכתב דהתשב"ץ לא ראה דברי התוס' במגילה דף כ"ג שכתבו דלכך בשבת אין המפטיר עולה למנין שבעה דכיון דיש ספק בזה והרי מותר להוסיף והרי גם בזה"ז אין המפטיר עולה למנין שבעה ואם כן שוב יקשה דהו"ל מוסיף ברכה שא"צ וע"כ דלא כתשב"ץ ולפמ"ש א"ש דהרי כבר כתבתי דסברת התשב"ץ דאף בכה"ג הוה לי' מוסיף ברכה שא"צ וגורם לברכה שא"צ אם כן זה דוקא כשגורם בודאי לברכה שא"צ אבל במקום שיש ספק בדין אם המפטיר עולה פשיטא דבכהאי גוונא ליכא משום גורם ברכה שא"צ ל"מ לשטת התוס' דברכה שא"צ אינו רק דרבנן ועמ"א סי' רט"ו שם א"כ פשיטא דבמקום ספק לא אכפת לן ואף לשטת הרמב"ם מכל מקום בכה"ג דעושה לצאת ידי ספק והוא מברך על קריאת התורה פשיטא דבכה"ג לית בי' חשש משום שנושא ש"ש לבטלה דבאמת אינו לבטלה ואדרבא יוצא ידי שמים ועושה מספק ברכה וז"ב כשמש ואין סתירה על התשב"ץ מזה אבל מ"מ אין על מנהגנו שום תפיסה וכמ"ש ודו"ק ועיין בט"ז סימן ק"מ ס"ק מ"ו. ודרך אגב אזכיר בהא דאמרו ביומא דף ע' משום ברכה שא"צ ותמהו כלם דאיך שייך ברכה שא"צ והא הם גופין מחולקין וצריך לקרות אך בעשור ואיך נקרא ברכה שא"צ ובשו"ת רמ"ע מפאנו סי' נ"ט הרגיש בזה ונדחק ועיין במ"ג סי' כ"ה וסימן מ"ו וסי' קמ"ג שהארכנו בזה אך לפע"ד נראה דבאמת הקשו בש"ס שם דנגלול ס"ת ואמרו דאין גוללין ס"ת בציבור מפני כבוד הציבור ולפ"ז כיון דאינו רק משום כבוד הציבור ובכה"ג שמה"ד הי' יכול לגלול ולא נצטרך לחזור ולברך הוה משום ברכה שא"צ. אברא דלכאורה גוף הגלילה בס"ת יהיה הפסקה ויצטרך לברך ושוב אין כאן משום ברכה שא"צ אמנם לפע"ד זה לא מקרי הפסקה כל שגולל ממקום למקום ל"ש הפסקה כל שהס"ת לפניו פתוח ואינו רק גולל ממקום למקום. ובזה מיושב היטב דברי הב"ח סימן רע"ט ביו"ד שהקשה על הש"ע דהגלילה הוה הפסק ותמה הט"ז שם דא"כ מה אמרו שם לפי שאין גוללין ס"ת בציבור ת"ל דכל שיגלול יהיה ברכה שא"צ דהגלילה הוה הפסק ולפמ"ש א"ש דמה ענין גלילה זו לזו ש"ה דהוה הגלילה ממקום למקום משא"כ בנדון הש"ע דגולל הראשונה לגמרי ואין לך סילוק והפסק גדול מזה וז"ב ופשוט. ועכ"פ כשמביא אחרת שוב הוה ברכה שא"צ דהא דבאמת הי' יכולים לגלול ממקום למקום ורק דמשום כבוד הציבור הוא דעשו כן ובזה הוה ברכה שא"צ וכ"כ האו"ח הובא בב"י סי' קמ"ד ביום שיש שני ס"ת מותר לגלול ממקום למקום וידחה כבוד הציבור מלקרא ע"פ ע"ש אם כן עכ"פ הוה ברכה שא"צ כנלע"ד. אמנם אי קשיא הא קשיא דהא אמרו בב"ב דס"ת של עזרא הי' נגלל לתחלתו ע"ש בדף י"ד ע"ב ופירש"י דלא הי' לו רק עמוד אחד וגולל מתחלתו לסופו וזה הס"ת שהי' קורא הכה"ג וכמ"ש רש"י שם ואם כן היה צריך לגלול הס"ת מתחלתו לסופו א"כ ל"ש כאן משום כבוד הציבור דכשהגיע לעשור שבחומש הפקודים הי' לו להיות נשאר שם עומד פתוח ושוב לא צריך כבוד הציבור דב"כ וב"כ הי' הציבור צריכין להמתין עד שגללו הס"ת והיא קושיא נפלאה וצ"ל דמזה ראיה למ"ש התוס' בדף י"ג שם ד"ה עושה דהפירוש להיפך דהי' לו עמוד בסופו וגוללו מסופו לתחלתו דשוב לא היה יכול לגוללו ממקום למקום מפני כבוד הציבור הן אמת כיון דהקריאה הי' בס"ת של עזרא וזהו כתבו משה רבינו כמ"ש רש"י וא"כ מ"ק נייתי ס"ת אחרינא דאפשר דרצו לקרות דוקא בס"ת זה אמנם ל"ק דכיון דקראו ע"פ טוב יותר לקרוא בס"ת אחר. ובזה נלפע"ד הא דאמרו ביומא שם דכ"א מביא ס"ת מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים והוא תימא דמה מקום ביום הזה להראות חזותו של ס"ת וגם הי' צריכין לברך על הקריאה והלא זה הוה ודאי ברכה שא"צ דהא לא היו צריכין כלל לקרות ולמה לא חששו בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת משום דברכה שא"צ כל דהי' קורא בו יכול לברך ולקרות וליכא בזה משום ברכה שא"צ ובפרט כדי להראות חזותו. אמנם גוף החזותא והנוי נלפע"ד דהרי אמרו בב"ב שם דף י"ד ע"א דס"ת נגלל לאמצעותו וכך היו כותבי ספרים שבירושלים עושין א"כ עכ"פ ניכר שהי' נוי לס"ת כן וא"כ כיון שהכהן הי' מוכרח לקרות מהס"ת של עזרא שכתב משה רבינו וזה לא הי' לו רק עמוד אחד שלא הי' יכול לכנוס בארון כמבואר שם א"כ לכך כל אחד הביא ס"ת מביתו שהי' בשני עמודין ונגלל באמצעותו נויו של ס"ת וכך נאה ויפה לו ושפיר מביאין כל אחד ס"ת מביתו ודו"ק היטב. עוד ק"ל דלמה לא קרא כהן אחר בעשור שבחומש הפקודים ואז לא שייך פגם דדוקא גברא חדא בשני ס"ת הוא דשייך פגם ואף דכל עבודות הי' בכה"ג מ"מ כיון דדוקא עבודת היום הי' בכה"ג ושאר כל עבודות הי' יכול להיות בכהן אחר אם כן היה לו לקרות כהן אחר ואפשר לומר משום כבודו של כה"ג להראות דמצוה בכל עבודות בו וגם לפי מה דנחלקו שם אי איל של חומש הפקודים הוא האיל האמור באחרי מות וא"כ שוב אין לו להפסיק ויש לי להאריך דבזה נחלקו רבי יודא ור"ש ועוד נחלקו ר"ע ור"א בענין זה כמבואר שם דף ע' ואין כאן מקום להאריך בזה ודו"ק היטב. ובזה יש לישב ראית המרדכי דבזה הו"ל ברכה שא"צ והביא ראי' מהך דיומא ולפמ"ש אין ראיה. ומ"ש הט"ז להקשות דל"ש ברכה שא"צ בהך דיומא דנימא דמתחלה הי' דעתו על הס"ת השני' ודימה להך דאמת המים הנה באמת זה דחוק דלמה יפטר מברכה בס"ת שני' דמ"ש מס"ת הראשונה ואטו בשבת שמוציאין שני ס"ת יפטור בברכה אחת ולא יצטרך לברך ברכה שני' ומכ"ש מ"ש הט"ז באם נפסל הס"ת דהי' דעתו על ס"ת אחרת הוא תימא דזה לא עלתה על דעתו כלל ועיין במ"ג סי' קמ"ג והנה מבואר דבשני גברי ל"ש פגם ומזה תימא על מ"ש המשפטי שמואל הובא במ"א סימן ס"ט דאין לקרות שני פעמים בס"ת אף בשני מנינים והרי כאן לא חשו לזה אברא ששם אינו מבואר שום טעם רק להחזיק המנהג ועיין בנו"ב מהד"ת סימן ט"ו בחלק או"ח. אך לפע"ד הי' נראה דהא"ש יפרש דדוקא באותו מקום שקראו הראשונים יש לחוש והיינו כל שבאו פעם אחרת יש לחוש שיחשבו שהראשונים לא התפללו כהוגן אבל כל שהם אותם אנשים למה יחושו אם יקראו שנים בשני ס"ת והא בס"ת קוראין כמה אנשים ואין לחוש. ובזה י"ל הא דאמר ר"ל משום ברכה שא"צ היינו אם יקראו במקום אחר אותה הפרשה של חומש הפקודים אז בודאי הוה ברכה שא"צ ומיושב קושית הט"ז. והנה בשנת תרט"ז שבת פ' משפטים למנחה נקראתי לס"ת ואחרי קרא א' שלישי בפ' תרומה והי' כתוב ונתתה על ארבע פעמותיו הה"א דונתתה הי' הקו מלמעלה לא הי' רחב כמשפט ה' והי' נראה כמו וא"ו שלא הי' רחב הקו למעלה וע"י הקו למטה שהוא בתוך הה"א הי' נראה כמו גימ"ל לתינוק לא חכים ולא טפש שצויתי להראות לתינוק והי' אחר שכבר קראו כל הפרשה להשלישי ולפע"ד א"צ להוציא אחרת דאף שהי' בתוך השלשה פסוקים של השלישי מ"מ לפע"ד כיון דונתת מצינו כ"פ בתורה בלא הה"א הנוספת ושם תיכף בתורה כתוב ונתת בלי ה"א א"כ אינו רק לתפארת המליצה וכל שקרא עפ"י נקודות הוא מרגיש הה"א בהקריאה ובכה"ג נלפע"ד דכשר אף אם הי' נחסר ה"ה לגמרי מכ"ש כשנכתבה ורק שאינו רחב כ"כ דאף שהתינוק היה טועה מ"מ באמת הי' הה"א ניכרת רק שקצרה ובכה"ג כל דלא הוה שינוי במבטא ונרגשת הה"א במבטא לא פסול כנלפע"ד ועשו"ת הח"ץ ז"ל ס' נ"ד ובמגן גבורים סי' קמ"ו באלף המגן ובפרט דהי' באמת עוד שם יותר מעשרה פסוקים רק שקראוהו לכהן ולוי והישראל לא יהי' קורא רק שלשה פסוקים בכה"ג יש לסמוך על מה שקרא והי' בס"פ ובפרט שנרגש במבטא ולא הוה רק כחסרות ויתרות ודו"ק היטב. שוב מצאתי בשער אפרים שער ו' אות מ"ו שכתב בהדיא דאם כתב נתת במקום בצריך להיות נתתה בה"א אין לפסול ושמחתי מאוד שכוונתי לדעתו בראשית ההשקפה ודו"ק: