שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק כ״ח סימן ב׳

מה שנסתפקת בזה שמבואר דהאב יש לו זכות במציאת בנו ובתו הקטנים האיך הדין במתנתם שנתנו להם אחרים. הנה זה מפורש בח"מ וב"ש סי' ל"ז שנסתפקו בזה אם האב זוכה במתנתם וראיתי בקצה"ח סי' ע"ר שכתב ראי' דזוכה במתנתם מהא דמבואר בטוש"ע או"ח שאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפילו הם גדולים ובבתו אפילו אינה סמוכה על שלחנו עד שתבגר ואם איתא הא לענין מתנה ידם כיד אחר וע"כ דזוכה במתנתם ע"ש ובאמת שאין מזה ראי' דאף אם נימא דאינה ביד אביהם לענין מתנה ה"מ כשנותן אחר מתנה להם אבל בעירוב אביהם בעצמם נותן להם לזכות לאחרים אמאי לא יוכלו לזכות דהרי גם באשה שנתנו לה אחרים מתנה הם לבעל ואלו בנותן הוא מתנה לה הרי היא שלה כמבואר בטוש"ע אהע"ז סי' פ"ה וא"כ אכתי קשה דלמה לא יוכל לזכות על ידם ומצאתי בדברי אא"ז המגיני שלמה דבכתובות דף מ"ז האריך הרחיב הדיבור בחריפות ובקיאות בזה והעלה דבאמת כל שנותן אביהם להם מתנה ודאי קנו אבל בעירוב הרי לא נתן להם ע"מ שיזכו בעצמם רק לזכות לאחרים ובכה"ג גרע טפי ע"ש וא"כ שוב נדחה ראית הקצות החושן. ובאמת שאני לעצמי המתקתי הסברא קצת דכל הטעם דמועיל לזכות לאחר הוא משים מיגו דאי בעי זכי לנפשי' א"כ בשלמא באחר שאין ידו כיד הנותן שפיר יכול לזכות לעצמו אבל כאן באב שנותן ע"מ לזכות לאחר א"כ ניהו דאם הי' נותן ע"מ שיזכה הבן בעצמו הי' מועיל דהרי סילק נפשו ויד הבן הרי הוא יד לעצמו אבל כל שנתן ע"מ לזכות לאחר א"כ עוד לא סילק נפשו וכל שלא סילק עצמו שוב לא יצא מרשות הנותן דהרי יד הבן כיד אביו וכמו שאדם א"י לזכות בעצמו לאיש אחר בלי אמצעי כמו כן א"י לזכות ע"י בנו שסמוך על שלחנו שלא יצא מרשות הנותן ובפרט בעירוב דכל שהוא סמוך על שלחן אביו אין צריך עירוב דהוה כאורח דאין צריך עירוב דבטל לגבי הבעה"ב וא"כ הרי ל"ש כלל בזכי' לענין עירוב ול"ש מיגו דזכי לנפשי' ועל כל פנים שוב נדחה ראית הקצות החושן ובסי' קע"ו הביא הקצות החושן בעצמו שו"ת רשב"א דמבואר דאין מתנת הבן והבת שנתנו אחרים לכם שייך לאב ע"ש ועיין באבני מילואים ריש סי' ל"ז שמביא שם גם כן ראי' לזה מהמרדכי ע"ש ומצאתי בשטמ"ק ב"מ דף י"ב גבי קטן שסמוך על שלחן אביו שהביא בשם הרמב"ן שחולק על ר"ת והקשה כמ"ש מבעל שנותן מתנה לאשתו דקנתה וה"ה באב שנותן מתנה לבנו הוה כמו אחרים שנתנו להם מתנה ואף שמזכה על ידם מהראוי שתועיל ע"ש שהרגיש כמעט בכל דברי המגיני שלמה בענין זה. גם מ"ש במג"ש ראי' מהא דאמרו בב"מ אי דאית לי' אב דאבוה הוה והביא דמזה מוכח דשל אבוה הוה אף באינה סמוכה על שלחן אב גם בזה הרגיש הריטב"א שם ע"ש שכתב שזו ראי' נצחת לשטת רש"י אמנם לפע"ד הי' נראה לישב דבאמת י"ל כל שאינה סמוכה על שלחן אביה אינו לאב וכמ"ש רש"י ומטעם דל"ש איבה כל שאינו זנה וי"ל דאין מקפיד על מציאתה כיון שאינה זנה ולגבי בתו אינו מקפיד וכעין דאמרו בב"ק דף פ"ז ועיין במג"ש. אך זהו כשייך לה אבל כאן שפחה דמציאתה של רבה א"כ פשיטא דלגבי הרב בודאי האב מקפיד שיהי' שלו ושפיר כל דאית לה אב הוא שלו אף באינה סמוכה על שלחנו וז"ב לדעתי. והנה בנדרים דף פ"ח ע"ב אמרו דאף לר"מ דס"ל יד אשה כיד בעלה דמי מ"מ מודה ר"מ לענין שתוף כיון דלזכות לאחרים היא מיד בעלה זכיא הרי בהדיא להיפך ממ"ש לעיל דכ"ש בזכה בעירוב ע"י עדיף טפי ובמג"ש כתב דבהס"ד בנדרים שם הוה ס"ל דזה עדיף טפי ואחר כך חזר בו והוא תמוה דל"ש שיחלקו הס"ד והמסקנא בסברות הפוכות מקצה אל קצה. אמנם נראה דהנה לכאורה צ"ב לר"מ דס"ל דיד אשה כיד בעלה והאיך אפשר לומר כן והא ניהו דקני לה למעשה ידיה יד גופא מי קנוי ליה וכדאמרו בריש הזורק ומה"ט אמרו שם דרק בעבד ידו כיד רבו ולא באשה וצ"ל דר"מ ס"ל דניהו דאם נתן לה גט ומסלק כחו ל"ש לומר דידה קנוי לבעל דאינה משועבדת רק למעשה ידי' אבל לענין לקנות מיד בעלה כיון דידה קנוי לו למעשה ידי' עכ"פ יש לו חלק בהיד א"כ הו"ל כחצר השותפין שאין קונין זה מזה וא"כ שפיר ס"ל לר"מ דיד אשה כיד בעלה דמי וא"י לקנות כלל שלא יהי' לבעלה חלק בו. ובזה נלפע"ד דבר חדש דלכאורה לר"מ ל"מ כלל אם יתן לה מתנה דאף דהבעל שנותן לאשה מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות היינו כל שכבר קנתה כגון שזיכה לה ע"י אחר אבל אין לה יד לקנות המתנה דהרי ידה משועבד לבעל לקנות מעשה ידי' והו"ל כחצר השותפין שאין קונין זה מזה (ובאמת בתשובה הארכתי בזה בדין שותפין שזה יש לו קנין הגוף וזה יש לו רק ק"פ איך הדין ואכ"מ) ובזה נלפע"ד לפרש כל הסוגיא דנדרים שם שהוא תמוה מאד דבאמת צ"ב למה הקשה על רב דס"ל כר"מ ממשנה דעירובין ולא הקשה על ר"מ דהא ס"ל בקידושין דף כ"ג כן לחד לישנא דאיך אפשר דהא ס"ל דמזכה העירוב על ידי אשתו וגם המגיני שלמה הקשה דלמה לא פריך גם על רבנן דר"מ דעכ"פ כל שלא התנה ע"מ מה שתרצי תעשי בודאי זוכה הבעל ואיך מזכה על ידה הא לא התנה ע"ש שנדחק הרבה בזה והעלה עי"ז דינים חדשים. אך נראה דודאי דגם המקשן ידע דשאני בנתנו לה אחרים מנתן לה הבעל בעצמו דהרי נתן לה הבעל אין לו בהם שום זכות אף בפירות ובנתנו לה אחרי' זכה בפירות רק דקושית המקשן הי' דהאיך מצי לזכות על ידה דהא הוה חצר השותפין שאין קונין זה מזה והאיך תזכה היא בהם להקנות לאחרים וע"ז תירץ הש"ס דשאני שתוף דכיון דלזכות לאחרים הוא מיד בעלה זכיא והיינו דע"כ לא אמר דחצר השותפין אין קונין זה מזה רק שתקנה להשותפין ממש אבל כאן אינה קונית לעצמה רק לזכות לאחרים על ידה ובזה תוכל לזכות ע"י ידה אף שהם שותפין וזה ברור. אברא דעדיין קשה דאם נימא כר"י בן בבא בעירובין דף ע"ז דאם מקבלות פרס מבעליהן אסור בנשים ומתיר בעבדים ואם כן הרי היא צריכה לעצמה גם כן והאיך מועיל והא חצר השותפין אין קונין זה מזה ובפרט דרב נראה דס"ל כר"י בן בבא דמפרש טעמא בעירובין שם דכתיב ודניאל בתרע מלכא ואף אם נימא דמשנה אתיא כר"י בן בתירא דמתיר בנשים ועיין תוס' עירובין דף ע"ט ע"ב מ"מ קשה מאי פריך הש"ס מהברייתא דקתני אין מזכין ע"י אשתו דלשני דהברייתא אתי כר"י בין בבא וצריכה גם האשה לזכות וזה אינו מועיל. אמנם נראה דמכאן ראיה ברורה למ"ש בעל מחנה אפרים סי' ו' הלכות קנין חצר דאף דחצר השותפין אין קונין זה מזה אבל כל שגילה דעתו שהשאיל לו המקום לקנות על ידו גם בחצר השותפין קונין זה מזה ומעתה י"ל דאדרבא כל שצריכה לזכות בעירוב והוא מזכה על ידה אם כן בודאי ידה וזכותה באים כאחת וקונית ומיגו דזכי' לנפשי' זכי לאחריני וזה דמתרץ הש"ס דמתני' בשיש לה חצר באותו מבוי ומגו דזכי לנפשי' זכה לאחריני ומעתה מיושב כל הקושיות דעל רבנן ודאי לא מצי פריך וכן לר"מ עצמו דהוה ידע דאם מקנה הבעל בעצמו ודאי קנתה ולא פריך רק על רב דס"ל כר"י בן בבא ואם כן צריכה היא בעצמה לזכות ואיך תזכה ע"י היד של שותפות וגם איך תזכה לאחרים ובזה ניחא הא דפריך על רב הברייתא או המשנה אהדדי והרי בעירובין הי' יכול להקשות המשנה עם הברייתא ועיין בר"ן ורא"ש ולפמ"ש א"ש דהוה יכול לאוקמי דהמשנה ס"ל כר"י ב"ב והברייתא כר"י בן בבא אבל לר"מ דס"ל כר"י בן בבא קשה דמה יענה להמשנה דסתם כר"י בן בתירא וע"ז משני דאדרבא בזה שייך טפי מיגו דזכי לנפשי' ואדרבא גם המשנה פוסק כר"י בן בבא ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד. ומעתה מה שהאריך המג"ש להוכיח דבבן הסמוך אצל אב ל"מ לזכות אע"מ שאין לאב רשות בו כיון דידו כיד אביו וכמו באשה לגבי בעלה לפמ"ש אינו דגם באשה פשיטא דמועיל ועיין בתוס' פ' חלון שם דדייקו דע"כ המשנה אתי כריב"ב ולפמ"ש א"ש ודו"ק. והנה המג"ש שם העיר דאף לשטת החולקים על ר"ת אבל עכ"פ קטן שאינו סמוך ודאי לא יוכל לזכות על ידו ואמאי והא יש כאן דעת אחרת מקנה ואמאי לא יוכל לזכות ע"י שאינו סמוך ולפע"ד נראה דכיון דבקטן באמת אין לו יד בפ"ע רק דמציאתו לעצמו כיון שאינו נזון האב מחל לו אבל מ"מ אין לו יד לזכות ובמה יזכה לאחרים דלא יצא מרשות האב וכדפריך בנדרים וכפי מ"ש למעלה דהו"ל עכ"פ ידו כיד אביו ואין לו יד בפ"ע כלל וז"ב לפע"ד והמג"ש שם כתב דכיון שאינו מקנה לו רק שיזכה לאחרים בכהאי גוונא ל"מ דעת אחרת מקנה והביא ראיה מהא דמערימין על המעשר על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים וקשה הא שם בודאי דעת אחרת מקנה והאב ניחא לי' שיפדו לו המעשר ואמאי לא יועיל ע"ש שהאריך בחריפות ובקיאות שאין הפה יוכל לדבר וקצת יבואר לפנינו ברצות ד' ולפע"ד דלק"מ דמה מועיל מה שהוא מקנה להם המעות אבל מ"מ במה יזכו לו דהם פודים מיד ההקדש והקדש אינו מקנה רק להקטנים ההקדש ובמה יזכו להאב ועיין בתוספת בגיטין דף ס"ה ד"ה וכדי שכתבו בהדיא דלר"ח דאינו גובה מאחרים אף שזוכה לעצמו פשיטא דל"מ בחלול אלא אף למ"ד דזוכה לאחרים בממון כשיש דעת אחרת מקנה ודאי שיועיל בחילול אף שאין דעת אחרת מקנה היינו דוקא במופלא הסמוך לאיש דחילולו חילול מן התורה למ"ד מופלא הסמוך לאיש תרומתו תרומה אבל לא על ידי קטנים. אברא דלכאורה דברי התוס' צ"ב דמאי קשיא להו דהאיך מועיל החילול לבעה"ב הא הם לא הקנו לבעה"ב וליכא דעת אחרת מקנה הא כיון דבעה"ב נותן להם מעות והם פודים במעות בעה"ב הרי לא קי"ל כחוכא דבני מערבא בב"ק דף ק"ב ואמרינן דהמוכר הקנה לבעל המעות כמ"ש הפוסקים ובטוש"ע סי' קפ"ג בחו"מ ואם כן מי שנותן להם המעות לפדות לזה מזכה ההקדש ושפיר יכול להתחלל. אמנם נראה דהנה הפוסקים נחלקו אם בעי שיודיע להמוכר שיקנה להנותן המעות או לא בעי הודעה ואנן קי"ל דלא בעי הודעה לבעל הבית וכתב הרא"ש בבבא קמא שם שע"כ לא בעי הודעה לבעה"ב רק כשהשליח קונה במעות של הנותן אז השליח כיד בעל המעות אבל היכא דאינו נותן מעות רק שהשליח קונה במעות של עצמו אם כן בעינן שיודיע למוכר שקונה להאיש הלז ע"ש ולפ"ז אני אומר דבר נכון דהרי בגיטין שם הגירסא אפדה לך ואם כן כיון שהבעה"ב הקנה להם המעות והרי איכא דעת אחרת מקנה וזכו הקטנים במעות ורק שהם יתנו אחר כך המעשר לבעל הבית אם כן בזה שוב בעינן הודעה להקדש שיקנו לבעה"ב ושפיר הקשו בתוס' ולפ"ז לפי מה דגרסי' בגיטין שם יפדו בהן מעשר שני ולא גרס ופדו לך שפיר פריך הש"ס דאמאי לא יזכו לאחרים גם כן ומיושב קושית התוס'. ובזה מיושב היטב קושית הר"ש בפ"ד ממעשר שני דבירושלמי מביא ראיה לרנב"י דזוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים ובש"ס דילן מקשה דיזכו לאחרים ולפמ"ש הא בהא תליא דלפי הגרסא במשנה ובירושלמי ופדה לך דל"מ שיאמר לו ופדה לי וא"כ מזכה להקטן המעות לכך א"י לזכות לאחרים דבעינן הודעה וצריכין לדחוק כתירוצן של התוס' אבל לפי הגרסא בש"ס דילן ופדה לי וא"כ שפיר מועיל לזכות לאחרים וכמ"ש ודו"ק היטב כי חריף הוא. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ה ממעשר שני הלכה ה' ופדה לך ואחר כך כתב דבאמה עברי' קטנה ל"מ רק בדרבנן שאין הקטן זוכה לאחרים כ"א בדרבנן ותמה המג"ש כיון דנפדה בפדה לך וא"כ הקטן אינו רק זוכה לעצמו ול"ש זכי' לאחרים ואמאי לא יועיל בקטנה גם בדאורייתא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דאכתי איך יפדה לבעה"ב דהא ההקדש אינו מזכה רק לקטן ובאמת היא הערמה שהקטן רצה לפדות להאב או לאדון אדרבא כיון דאמר ופדה לך א"כ זכה הקטן והקטנה במעות ושוב בעי הודעה ולכך צריך להיות בדרבנן שאז הקטן יוכל לזכות מעצמו לאחרים וז"ב. ובזה מיושב מ"ש התב"ש דהערמה לא שרי בדאורייתא כ"א בדרבנן ומביא ראי' ממערימין על מע"ש דמוקי בדרבנן ותמהו כלם דבש"ס לא אוקמא בדרבנן כ"א למה דמותר להערים ע"י קטנה אבל בגדולים מערימין אף בדאורייתא ובתשובה הארכתי לישב ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דשם לא מקרי הערמה כיון דאומר ופדה לך זוכה במעות והקדש מקנה למי שנתן המעות והוה הבעה"ב כמו אחר שנתן להם מעות ול"ש הערמה כלל אבל בקטן דבעי הודעה א"כ שפיר הוה הערמה דהרי ההקדש לא הי' מקנה רק לבעה"ב ובעה"ב הי' צריך להוסיף חומש ואם מקני להקטן שוב א"י לזכות לאחרים ולכך הי' מקרי הערמה ול"מ רק בדרבנן כדברי התב"ש ודו"ק היטב כי קצרתי. ודרך אגב אומר במה דהאריך הרא"ש דלא קי"ל כבני מערבא לפע"ד הא בתוספתא ב"מ ובירושלמי פ"ה דב"מ ה"ג מבואר בהדיא דלא קי"ל כבני מערבא והובא בר"ן ריש פ"ג דקידושין גבי מעשה דרב גידל והובא בב"י בחו"מ סי' קפ"ג הרי דהירושלמי גופא פסק דלא כבני מערבא דמדקנה במעות המשלח הוא של המשלח וצע"ג. ומה שהקשה המג"ש למה דמבואר במשנה ופדה לך אבל פדה לי ל"מ א"כ יקשה כיון דע"כ אמה עברי' בקטנה מיירי והרי קטנה קשה קושית הש"ס בב"מ דף י"ב דאי אין לה אב תפוק במיתת האב לר"ל ואי אית לה אב תהוי לאבי' לפע"ד יש לישב עפ"י מ"ש למעלה לישב קושית המג"ש וכבר קדמו הריטב"א דכל שאינו סמוך על שלחן אב למה תהי' לאב וכתבתי דע"כ לא הוה דאב רק אם הוה לעצמה אבל לגבי רבה לא מחיל וא"כ זה במציאתה שלה אבל מה שנתן לה רבה לפדות מהראוי שתהי' של רבה כל שאינה סמוכה על שלחן אב ובלא"ה נראה דלק"מ דבאמת קטנה אין לה זכי' רק כשיש דעת אחרת מקנה והרי הרב הקנה לה המעות ע"מ שתהי' המעשר אחר כך שלו ויזכה מידה אבל פשיטא דלא רצה להקנות לאבי' וז"ב.