שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק כ״א סימן ה׳

והנה יש לי ספק אם שמיני העצרת דלענין פז"ר קש"ב יש לו דין רגל בפ"ע אם גם לענין ב"ת חשוב רגל בפ"ע או דלמא שם בעי שלש רגלים האמורים בתורה פסח שבועות סוכות וכן הדעת נוטה. עוד נ"ל דע"כ לא בעי כל הרגל וכל שהי' בתוך הרגל לא נמנה אותו רגל רק אם הי' רגלים בלא שנה אמרינן דהתורה קפדה על כל הרגל אבל כל דהי' שנה ולענין שנה נמנה אותן הימים סוף הרגל ותחלת הרגל להם עם השנה גם לענין הרגל מונה וכעין שכתב הגהת מרדכי פ"ק דחולין לענין קשר דמגו דחשוב קשר לענין תפילין חשוב קשר לשבת. ודרך אגב אכתוב במה שכתבו התוס' שם בדף ז' בד"ה לא דצריך לדקדק אי שייך הכא לשנוי מידי דתלי במעשה לא קתני קשה דלא הוה כלל ספק דל"ש כאן מעשה דאטו צריך לעשות מעשה כלל להתיר ול"ד לעומר וכבשי עצרת דהמעשה מתיר ונשאלתי בזה מאחד מתלמידי וראיתי בפ"י שנתקשה בזה וכתב דהי' צריכין לגבות מעות לתרומת הלשכה חדשה ולא ידעתי דהא זה הי' מתחלת חדש אדר וכשבא ניסן כבר הי' נגבה החדשה. אך נראה דהכוונה למה דאמרו בשבועות דף י' דתמידים שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימים וערש"י שם וכ"כ הרמב"ם פ"ד משקלים הלכה י"א וא"כ הי' צריך לעשות מעשה לפדות הקרבנות הנשארים ממעות תרומה הישנה וא"כ שפיר מקרי מעשה רק דכיון דאם לא באה החדשה לוקחין הישנה שוב לא הוה מידי דתלוי במעשה דל"צ לפדות ודוק. והנה הרב מוה' אברהם הנ"ל השיב דע"כ לא כתבו התוס' דסוף הרגל מצטרף עם תחלת הרגל רק בלא נדר רק עד אמצע רגל דאז מצטרף דבעת שהתחיל הנדר הי' ראוי להקרבה אבל אם נדר בליל יום טוב הראשון או ביום טוב דאסור לקרב נדרים ונדבות א"כ אף שנדר לא חל שוב בודאי אינו נקרא רגל שלם דבעינן בעת שידור יהי' ראוי להקרבה אבל זה אינו במשמע וגם ממ"ש התוס' בשם הירושלמי לא משמע כן. שוב מצאתי במשנה למלך שם כתב בהדיא פי"ד ממעה"ק שגם כשהקדיש באמצע הרגל אינו עובר באותו רגל על ב"ת וסוף הרגל מצטרף עם תחלת הרגל והבין כמ"ש. והנה עוד שאלני הרב הנ"ל דמשכחת לה שנה בלי רגלים באשה דאינה עוברת על ב"ת אם נימא כר"ז ובשנה עכ"פ מיהו עוברת ויפה תמה אבל לפע"ד ל"ק דמלבד דלשטת בעל המאור אין בשנה בלי רגלים משום ב"ת רק משום עשה בלבד ואשה ל"ש בעשה דבאתם שמה דזה תלוי ברגל אלא גם אם נימא דלא כבעה"מ מ"מ זה ודאי דכל שאינו בהבאה אינו בב"ת וראי' ברורה דהא הש"ס אמר לגבי יורש דשייך בבאת שמה והבאת שמה ומה ענינו לב"ת וע"כ דל"ש ב"ת רק במי שמצווה על ובאתם שמה ועיין בתוס' ד"ה והא ואף שהטורי אבן כתב בפשיטות דאשה חייבת בשנה בלי רגלים דאף אם אינה עוברת על רגלים לפע"ד נראה כמ"ש ועיין בעירובין דף מ"ד לענין נודר בשבת והנה בהא דמסיק הש"ס בדף קנ"ו דמפירין אף שלא לצורך השבת כיון דא"א להפר אח"כ הנה שאל אותי החריף מוה' משה זאב מזוזה נ"י דמ"פ בשבת דף מ"ו ע"ב מהך דמפירין נדרים בשבת ואמאי לימא מי יימר דמזדקק לה הבעל והקשה דמאי קושיא דלמא מיירי על לאחר השבת דל"ש מוקצה. והשבתי דניהו דצורך השבת לא קאי אמפירין אבל מ"מ פריך הש"ס שפיר דמפירין נדרים בשבת מיירי עכ"פ בסתם בין שהוא לצורך בין שלא לצורך ואיך אפשר דלא הי' מצי מפר רק במה שא"צ ובמה שצורך לא מצי מפר א"כ יהי' מפירין ברישא ההיפוך מסיפא דבסיפא דוקא לצורך וברישא דוקא מה שא"צ לשבת וזה לא מסתבר להש"ס ודו"ק. עוד הקשה דמ"פ הש"ס דלמא מיירי שנדרה בשבת וא"כ אין מוקצה לחצי שבת והשבתי דבזה משנינ' תירוץ דשויא לתרווייהו והיינו לשני הקושיות דבאמת צ"ב מה דפריך מפירין נדרים בשבת לצורך השבת דמה שגריס ונשאלין לנדרים שהם לצורך השבת כבר כתב המהר"ם לובלין שזה ט"ס ע"ש אבל הוא חשב שלהס"ד פריך מהרישא דמשנה אבל באמת ז"א דהש"ס פריך ממה דתני זוטי דבי ר"פ מפירין נדרים לצורך השבת ודייק הש"ס בשבת קנ"ז מזה דהפרת נדרים מע"ל וא"כ שפיר מקשה. ומעתה מיושב גם הקושיא השני' דאם נדרה בשבת עצמו שוב יהי' המעל"ע אחר השבת ושוב אינו מקרי לצורך כ"כ דיכול להפר אף משחשיכה ומשמע לי' דצורך השבת מקרי בשביל שאחר המעל"ע לא יוכל להפר דכבר נשלם מעל"ע וגם בפשיטות י"ל דאם נדרה בשבת שלא תאכל אם כבר אכלה אינו מקרי עינוי נפש כ"כ וגם אינו מצורך שבת דאין החיוב לאכול כל היום וע"כ דנדרה קודם השבת ואדרבא מדלא הקשה מהמשנה ש"מ משום דבמשנה י"ל דמפר אף שלא לצורך ולכך מביא לשון דרב זוטי דבי ר"פ דמשם מבואר דווקא לצורך שבת ולקושיא השני' י"ל מדקתני סתם דמפירין נדרים לצורך השבת משמע אף תיכף מכשנכנס השבת וע"כ דנדרה מקודם וז"ב ופשוט ועיין בתוספתא פח"י משבת דמבואר שם כהך דמבואר שם בלשון המשנה דא"י להפר רק בו ביום ומהתימא שלא הובא בדף ק"ג שם ודו"ק: