שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ט״ז סימן ז׳

מ"ש לישב דברי הרמב"ם פי"ג משחיטה בהי"ח שכתב שלא קנה לו חצרו כשם שא"י לזכות לאחרים כך א"י לקנות לו חצרו ותיבת לאחרים אינו מובן ועכ"מ ולח"מ וע"ז כתב דהכוונה למ"ש הריטב"א הובא בשטה מקובצת ב"מ דף ק"ב דמה דאמר דכל היכא דהוא לא מצי זכי חצרו נמי לא זכי לי' היינו אף שרוצה לזכות בפירוש למקני הגנבה זה גלי רחמנא דחצירו אין זוכה לו ע"ש וזהו שאמר הרמב"ם דכשם שא"י לזכות לאחרים קודם שילוח דאשלד"ע כך א"י לקנות לו חצירו וכתב שזה חידוש דין דבסי' תמ"א בגוי שהביא דורון משמע מהרא"ש דבעי שיוציא בשפתיו דלא ניחא לי' ומהריטב"א מבואר דאף רצונו ל"מ ע"ש והאריך הנה אכתי דברי הרמב"ם אינם מובנים דמה זה נתינת טעם לפי שא"י לזכות לאחרים לכך לא יוכל לזכות לו חצרו אם רוצה לזכות ומ"ש דהו"ל שלד"ע הנה בחצר לכ"ע יש שלד"ע כמבואר בב"מ דף י' ע"ב ומה ענינו למה שהוא א"י לזכות לאחרים דמטעם אשלד"ע אתינן עלה אך נראה דהנה גוף דברי הריטב"א תימה דלמה לא יוכל לזכות כל שרוצה לזכות אף דעבר אמימרא דרחמנא ואף דלרבא אי עביד ל"מ אבל חצר למה לא יזכה לו כמו דקונה לו גניבה וכדומה ולפע"ד נראה דכוונת הריטב"א למ"ש הנמוק"י בב"מ פ"ק גבי ראה אותן רצים דסגי בחצר המשתמרת והקשה דאמאי יועיל הא שליחות ל"ש כ"א מדבר שנעשה שלוחו של בעל הממון וזה ל"ש במציאה ומגו דזכי לנפשי' ל"ש בחצר וכתב דהוה כמו יד אריכתא דכל מה שביד האדם מניח בחצרו המשתמרת וכל שזכות הוא לו זכה לו משא"כ דבר שהוא חוב לו ע"ש ולפ"ז נראה דמה שהוא איסור אף שרצונו לזכות אבל כיון דבעצם אינו זכות ל"ש יד אריכתא דהא אינו שלו עדן דהרי אם ירצה לזכות לאחרים לא יכול משום דאשלד"ע ואם כן האיך שייך דחצר יזכה לו הא כל מילתא דהוא לא מצי עביד ל"מ משוי שליח והאיך שייך שחצרו הוה לו כידו והא חצרו מתורת יד אריכתא הוא והרי אף במשוה שליח בפירוש בדבר שאין בידו לזכות לאחרים עדן אינו שלו ואיך יזכה לו חצרו ותעשה כידו כיון דגם ידו אינו יכול לזכות וזה שיש בידו אינו בידו מכ"ש שחצרו לא נעשה לו יד וז"ב כשמש ולפ"ז בעומד בצד שדהו הי' מועיל ולכך הצריך הרא"ש להצריך שיאמר שאינו רוצה כנלפע"ד ודו"ק. ועיין מחנה אפרים הלכות קנין חצר סי' ב' שהרגיש קצת בזה: