שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק י״א סימן ט׳

והנה אור ליום ב' תרומה ער"ח אדר תרי"ז הראה לי כבוד נד"ז הרב החריף מוה' פנחס ב"ש נ"י בשם אבי מורי הרב הגאון נ"י דברי הלח"מ פ"ה הלכה ה' במ"ש דאם נשבע שלא יאכל אף דאכל אח"כ אמרינן דלא אחשוב אכילתו כיון דאינו ראוי לאכילה אבל בנשבע שיאכל אחשבי' לאכילתו ופטור ע"ש ולכאורה הדברים מושכלים וע"ז הקשה כבוד אבי הרב הגאון נ"י ממה דמבואר פ"ג משבועות הלכה ח' דשבועת קרבן להבא לא משכחת לה רק בנשבע שלא יאכל וכסבור שנשבע שיאכל ולפ"ז כיון דלהבא לא משכחת לה רק כשדימה להיפך משבועתו א"כ שוב הוה להיפך דכשנשבע שלא יאכל וחשב שנשבע שיאכל הרי אחשבי' לאכילה זו וא"כ עבר על שבועתו וכן להיפך והיא קושיא מושכלת ראוי' למי שאמרה אבל לפע"ד לפמ"ש הלח"מ בפ"ג שם ה"ז דבלהבא ג"כ כל דלא ידע שהשבועה אסורה הוה שגגה א"כ גם כאן משכחת לה שידע שנשבע רק שלא ידע שעובר וחייב קרבן ואח"כ נזכר וא"כ שוב כשנשבע שלא יאכל וכיון שידע ששבועה אסורה רק שלא ידע שחייב קרבן א"כ אמרינן מסתמ' שלא רצה לעבור על שבועתו וכן להיפך וזה ברור ופשוט ובזה הלח"מ אזל לשטתו והכ"מ ג"כ אזל לשטתו לפי שכפי הנראה הוא לא ס"ל כן ולכך לא פירש בפה דברי הרמב"ם כמו שפירש הלח"מ משום דלא ס"ל דשגגת שבועה להבא יהי' משכחת לה בכה"ג ודו"ק היטב. ודרך אגב אזכיר מה דפריך בירושלמי הובא בתוס' קידושין דף ל"ח דליתי עשה דאכילת מצה ולידחי ל"ת דחדש והקשו כלם לפמ"ש המלמ"ל דמצה אדם יוצא בשלא כד"א א"כ אפשר לקיים שניהם דהיינו שלא כד"א וא"כ כשאוכל בכדרך אכילתו שוב אין העשה דוחה ואמרתי בזה דע"כ לא כתב המלמ"ל דיוצא בשלכד"א דוקא כשיכול לאכול כד"א ואז אפילו אכל שלכד"א יוצא דהוה עכ"פ ראוי לבילה אבל כל שא"א לאכלו רק שלכד"א א"כ עיקר ההיתר הוא לפי שאין זה אכילה א"כ איך יהי' יוצא בשלכד"א וז"ב. אמנם נראה דהנה כלם הקשו הא הי' בשבע שכבשו ושבע שחלקו וגם קדלי דחזירי הותר להם אך הדבר נכון דלענין מצוה מ"מ אינו ראוי וכמ"ש כעין זה בבאר עשק דאף שהותר לחולה לשתות יין נסך אבל עכ"פ לקידוש של מצוה אינו ראוי דמאוס ע"ש וה"ה כאן וכ"כ האחרונים ולפ"ז שפיר קשה דאיך ידחה והא מצי לאכול שלכד"א וא"ל דאינו ראוי לאכול כד"א דלפמ"ש באמת לולא המצוה ראוי לאכול כד"א דקדלי דחזירי הותרו רק למצוה אסור וא"כ לענין המצוה שוב יכול לאכול שלכד"א ודו"ק היטב: