שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק י״א סימן ב׳

הנה ראיתי הקונטרס שהדפיס הגאון מוהר"ח יונה ז"ל במס' שבועות בסופו שהקשה בהא דאמרו בירושלמי מס' שבועות והובא ברי"ף סוף פסחים שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח מלקין אותו ואוכל מצה בליל פסח וכבר תמה בעה"מ שבש"ס דילן אמרו בשבועות דף כ"ד דליתא בלאו והן והיינו אם נשבע שיאכל נבלות אין השבועה חל וע"ז כתבו התוס' תירוצים בשם הריצב"א בין הזכיר איסור בפירוש ובין שכולל היתר ואיסור ביחד והרמב"ן כתב לחלק בין שוא"ת לקום ועשה אבל בעה"מ דחה דברי הירושלמי מהלכה ותמה הגאון המובהק מוהרח"י ז"ל דלדברי המאור יסתרו דברי הירושלמי בתכ"ד דהרי לעיל מיני' אמר ר' יוסי היו לפניו ט' זתים של בשר שחוטה וזית אחד של בשר נבלה ואמר שבועה שלא אוכל עשרה זתים אלו אין השבועה חלה וא"כ קשיא דברי הירושלמי מדידי' אדידי' והנה בילדותי הארכתי בזה וכעת אמרתי לעיין שנית בזה ולפע"ד נראה כעת לכאורה בפשיטות לחלק דבאמת לבעה"מ ע"כ טעמי' דירושלמי דס"ל דבכולל יכול לחול גם על איסור משום כיון דעכ"פ על ההיתר חל השבועה ומתוך שחל על ההיתר חל גם על איסור ולכך כשנשבע שלא אוכל מצה מתוך שחל על כל השנה חל גם על לילי פסח אבל באם נשבע על עשרה זתים שיש ביניהם אחת של איסור שיאכל כלם והרי כ"ז שלא אכל כל העשרה זתים לא יצא ידי חובת שבועתו כיון שהוא נשבע לאכול כולם ואם הי' נשבע שלא לאכול כל אלו היו"ד זתים והי' אוכל אחת לא הי' עובר על השבועה שלא נשבע רק בכל הזתים שלא יאכלם ועיין סי' רל"ח סי"ב י"ג וגם בנשבע שיאכל עשרה זתים אלו צריך לאכול כלם וע"ש סט"ו וא"כ איך שייך כולל כששבועת היתר אין מקום כ"א עם האיסור שבשלמא בנשבע שלא לאכול מצה הי' מקום לחול על מצה של כל השנה ואם הי' אוכל בכל השנה הי' עובר על השבועה א"כ גם הפסח בכלל אבל כאן אין מקום לשבועת ההיתר לחול בלעדי הזית האיסור וא"כ אין כאן כולל וז"ב כשמש לדעתי. עוד נלפע"ד דהנה ביאור ענין כולל נלפע"ד דהנה כל הטעם דשבועה אינו חל על איסור אף דשבועה עשה ול"ת וכמו נדר ושייך לומר דליתי עשה ולידחי ל"ת כמו שכתבו להיפך לענין נדרים שחלים על דבר מצוה דאף דהוה עשה דמצוה מ"מ יש עשה ול"ת דנדר וא"כ ה"ה להיפך לימא דניתי עשה ול"ת דשבועה וחל על המצוה ואף דאין עשה דוחה עשה היינו בקום ועשה דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אבל אם נשבע שלא יאכל א"כ לכאורה אדרבא זה עדיף דהוה שב וא"ת ומכ"ש על איסור ל"ת דהוה עשה ול"ת בשבועה ודחי אך ז"א דהא אין חלות לעשה ול"ת כלל של שבועה לחול דהתורה אמרה דאין מקום לאדם לשבע על מצות ה' וא"כ אין עשה ול"ת לחול ולפ"ז בכולל דברים המותרים והאסורים דעכ"פ יש מקום חלות לחול עשה ול"ת של שבועה שפיר חל אף על האיסור דבאמת כל שיש עשה ול"ת מהראוי לדחות העשה דהמצוה בשב וא"ת או הל"ת דאיסור ורק שלא התחיל העשה והל"ת אבל כל דהשבועה אשכח רוחא לחול שוב יש עשה ול"ת דדחי וז"ב בטעמו של הירושלמי לשטת המאור דלכך חל בכולל ולפ"ז כשיש כולל היתר והי' מקום חלות להשבועה לחול ורווחא אשכח וכעין דאמרו איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי אשכח רווחא חייל אבל כשכלל בדיבור אחד שיאכל אלו עשרה זתים וביניהם נבלה וא"כ לא מצאה השבועה מקום להיות נתפס דמיד בשעה שנשבע היתה שבועת שוא ושקר דעל הנבלה א"א לחול והוא כלל בדיבור אחד ומתוך שלא חל ע"ז האיסור לא חל גם על היתר ואיך שייך לומר דהעשה והל"ת דשבועה יחול על הל"ת דנבלה הא אין מקום חלות כלל דהרי כלל איסור והיתר כאחד בדיבור אחד וע"ז לא חל השבועה דבשלמא כשיש מקום להשבועה לחול על דבר היתר א"כ ע"ז חל השבועה רק שבתוך הימים יש ימים שחייב באותו דבר א"כ עכ"פ מצא רווחא לחול אבל כאן לא מצא רווח לחול כלל. והנה בגוף הענין דאין שבועה חלה ע"ד מצוה הי' נלפע"ד לדמותו להא דאמרו בתמורה דף כ"ה אמר על הבכור עד יציאת רובה עולה עולה הוה או בכור הוה לאו היינו דבעי אלפא אמר על הלקט עד נשירת רובו יהי' הפקר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ופרש"י כיון דבהדי הדדי חיילי דברי מי שומעין ולפ"ז גם כאן ניהו דהשבועה עדיפא דהוה עשה ול"ת הא עכ"פ המצוה או הל"ת הוה דברי הרב והשבועה הוה דברי התלמיד דא"כ פשיטא דדברי הרב שומעין אף דדברי התלמיד יש בהם עודף ששם נמי עולה עדיף קדושתו מבכור ואפ"ה לא חל דברי התלמיד על דברי הרב וא"כ ה"ה כאן דברי הרב עדיפא וז"ב בטעמו. ובזה נלפע"ד לקיים דברי הראב"ד בתמים דעים בסי' רמ"ה שמחלק בין אם הי' שבועתו קודם חיוב המצוה שכבר נכלל האיסור עם ההיתר אבל אם נשבע בפסח עצמו אין זה כולל אלא מתחיל באיסור וגם הש"ך בחו"מ סי' ע"ג האריך בזה ועקצה"ח שהאריך שם לבאר הדברים ולפמ"ש הדברים מפורשים דבאמת שבועה הוה עשה ול"ת רק דדברי הרב ודברי התלמיד למי שומעין והיינו כיון שחלו בב"א ולפ"ז זה שמחלק הראב"ד דדוקא בפסח דהתחלתו עם דברים האסורים שהרי חייב לאכול מצה וא"כ הוה תיכף דברי הרב ואין חל דברי התלמיד אבל כשנשבע קודם פסח א"כ אז לא הי' עוד דברי הרב א"כ הי' מקום חלות להשבועה לחול וא"כ שוב הו"ל שבועה גמורה דחלה ובזה ניחא מה שקשה דגם בפסח יש כולל מצה עשירה וכדומה ועיין קצה"ח שם ולפמ"ש א"ש דניהו דמצה כולל כל מיני מצות אף מצה עשירה בכלל אבל עכ"פ גם מצת מצוה בכלל וע"ז בטלו דבריו דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ הוה נדר שהותר מקצתו דהותר כולו אבל בנשבע קודם פסח כיון דלא חל עדן המצוה ניהו דכלל גם מצת מצוה כשיבא הפסח מ"מ הא בעת שנדר לא חל האיסור עדן והוה כמי שאמר על הלקט קודם נשירת רובו יהי' הפקר וכן בבכור טרם יציאת רובו עולה דפשיטא דחל אף לכשיבוא לרובו נתבטלו דברי הרב מ"מ הוא לא ביטל דברי הרב בעת שבאו לכלל דברי הרב ה"ה בזה דכל שהי' קודם פסח עוד לא נתבטלו דברי הרב ושפיר חל על הכולל של איסור ג"כ וז"ב. ומעתה גם דברי הירושלמי לא יסתרו דשם שנשבע על ט' זתים של היתר ואחת של איסור א"כ חל תיכף האיסור בדיבור אחד ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והא דהקש' הבעה"מ מש"ס דילן דלא משכחת בהן והא לפמ"ש גם הירושלמי מודה בהן דלא חל היינו דבאמת משכחת גם בהן כגון שנשבע לאכול כשרות ונבלות דאז עכ"פ לא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דהא לענין ההיתר שפיר שומעין דברי התלמיד וא"כ עכ"פ יש מקום לדברי התלמיד וא"כ יש מקום לחול גם על האיסור משא"כ כאן דאם כלל כל היו"ד זתים בב"א ושבועה אחת א"כ כשלא יאכל כלם לא יתקיים השבוע' וא"כ א"א להתקיים דברי התלמיד בשבועתו דהא דברי הרב קודמין בזה וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקש' בישוי"ע סי' תפ"ו דאמאי חל בכולל אדרבא נימא להיפך מתוך שלא חל על דבר מצוה ונדר שהותר מקצתו הותר כולו ולא חל על דבר רשות ולפמ"ש א"ש דכל הענין דאינו חל על דבר מצוה הוא משום דדברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין והיינו הא דאמרינן בכ"מ מושבע ועומד מהר סיני הוא ולא אמר והא אין שבוע' חל על שבועה דכבר דקדק כן הנו"ב ולפמ"ש א"ש דהיינו דדברי הרב קודמין ואין מקום לחול עליו השבוע'. ולפ"ז נלפע"ד דבר נכון דלכך לא שייך לומר בזה להיפך מתוך שלא חל על המצוה הוה נדר שהותר מקצתו דכבר נודע מ"ש הרב השעה"מ בשם קול יעקב הספרדי פי"ב מנדרים להסתפק אם הקדיש שתי בהמות ואחת היא בע"מ אם שייך בזה נדר שהותר מקצתו או דלמא כיון דאין חלות כלל לחול להבע"מ ל"ש נדר שהותר מקצתו ע"ש ולפ"ז כאן דעל דבר מצוה א"א לחול כלל השבוע' דדברי הרב קודמין וא"כ עכ"פ על דבר הרשות ודאי לא נתיר ע"י שהותר מקצתו דהיינו דבר מצוה דע"ז לא חל כלל הנדר וא"כ ממילא אמרינן להיפך מתוך שחל על הרשות דע"ז בודאי חל חל ג"כ על המצוה וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב עוד הפעם הקושיא הנ"ל דאם נשבע על עשרה זתים דלכך להירושלמי חל דשם יקשה דנימא מתוך שהותר מקצתו דהיינו הנבלה לא חל ג"כ על ט' הרשות וא"ל דע"ז לא התחיל לחול כלל דז"א דכיון דשם נשבע שיאכל כל עשרה וא"כ כל שלא יוכל לאכול אותו שהוא עשר אינו מחויב לאכול כל הט' הנשאר והדבר דומה להא דמבואר בסי' רל"ח דאם נשבע על הככר ונשרף מקצתו כיון דנשבע על כלו ונאבד מקצתו אינו מחויב לאכול המותר וה"ה כאן ודוקא בנשבע על שני ענינים ולא כלל בהדי הדדי שייך לומר דלא חל על האיסור וההיתר נשאר בנדרו ושבועתו משא"כ בזה דהרי אמר עשרה זתים אלו הרי כללם ביחד ובכה"ג ודאי ל"ש כולל וז"ב כשמש. והנה בהא דאמר בנזיר דף ד' מיין ושכר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך מאי ניהו קידושא ואבדלתא והא מושבע ועומד מהר סיני ותמהו כלם דלרבנן חל בכולל וכבר הארכתי בזה וכעת נ"ל דהנה בתשובה אחת הבאתי קושית האחרונים על מה דאמרו מושבע ועומד מה"ס היינו שמצוה לזכרו על היין הא יכול לקדש על הפת או בשאר משקים והבאתי שכבר הקשה כן בשטמ"ק נזיר וגם בשו"ת מימוני לס' הפלאה. אך כעת נראה דלפמ"ש התשב"ץ ח"א סי' ק' להוכיח דמקרי מושבע ועומד מה"ס אף שאינו רק למצוה מן המובחר דמכל מקום הרעה רשות מקרי לא דאינו רשות ולפמ"ש כעת על כל פנים דברי הרב קודמין בזה דהוה המצוה מן המובחר א"כ כיון שלרש"י זכרהו על היין הוה דאורייתא א"כ עכ"פ מצוה מן המובחר בודאי על היין ואף שיוצא בפת ושאר משקין או במה שישמע מאחר מ"מ מצוה מן המובחר לקדש על היין ובכה"ג שוב מקרי מושבע ועומד מה"ס וז"ב. ומעתה נלפע"ד דל"ש בזה כולל דבזה יקשה כיון דעל המצוה לא חל הוה נדר שהותר מקצתו והותר כולו וא"ל דעכ"פ על הרשות לא יתבטל דהרי על המצוה לא הי' מציאות לחול דהו"ל כאלו הוא בע"מ וכמ"ש הקול יעקב דז"א דכאן באמת יכול לחול דהא יכול לקדש בפת ושאר משקין וניהו דמצוה מן המובחר הוה על היין ומקרי מושבע ועומד מה"ס אבל לא יעדיף כחו שיהי' שייך לומר דע"ז אין מקום חלות להשבועה לחול רק דחל ואפ"ה מקרי מושבע ועומד מה"ס דמ"מ הרעה רשות לא מקרי וכמ"ש בתשב"ץ וא"כ אדרבא עי"ז שוב ל"ש כולל ואדרבא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ודוק היטב. והנה בהא דאמרו במכות דף כ"ב ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני מושבע ועומד מה"ס הוא ופריך ולחשוב שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט וראיתי בישוי"ע שם שהקשה דהא גם בשלא אחרוש ביו"ט משכחת לה כולל דהנה בפסחי' דף מ"ז פריך א"א הואיל אחרישה לא לחייב דחזי לכסוי ומשני באבנים מקורזלות ובמתונתא ע"ש ולפ"ז משכחת לה כולל ע"י אבנים שאינם מקורזלות ומ"ש בזה לישב עפ"י דרכו דמחלק בין מתחיל בשל היתר כגון אם אחרוש בחול וביו"ט ובין מתחיל להיפך לא אחרוש ביו"ט שתיכף נשבע על איסור וגם אם נשבע ביו"ט בודאי כוון לחרישה אסורה וגם כשאומר שאחרוש ביו"ט כוונתו לחרישה האסורה וכמ"ש לענין מצה דבפסח כוון למצה האסורה ובמחכת"ה מה שמחלק בין אם התחיל באיסור להתחיל בהיתר המעיין בתשב"ץ ח"א סי' ק' בתנאי הראשון דכולל ימצא שכתב בהדיא להיפך דאין לחלק ביניהם ובזה ובזה מקרי כולל ע"ש גם מ"ש דכוון לחרישה האסורה ומדמה למצה אינו נכון לפע"ד דבשלמא במצה פשיטא דכוון למה שבני אדם קורין מצה אבל מצה אשושא וחלוטה ועשירה לא מקרי מצה סתם אבל חרישה אטו לא מקרי חרישה גם בשאינן מקורזלות ורק לפי הדין שייך בזה הואיל ואינו עובר אבל מ"מ חרישה מקרי ובפרט בנדרים ושבועות דהולכין אחר לשון בני אדם וז"פ. אך לפמ"ש א"ש דמכאן ראי' ברורה להראב"ד דמחלק בין כשמתחיל קודם שחל האיסור ובין אם מתחיל כשחל האיסור וא"כ לכך כשעומד באמצע השנה ואומר שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט שפיר חל אבל כשיאמר שלא יחרוש ביו"ט בלבד דאז אף שעומד באמצע השנה אבל עיקר שבועתו הי' על יו"ט וא"כ ל"ש כולל כיון דעכ"פ גם לחרישה האסורה כוון ג"כ ודברי הרב קודמין וכמ"ש בטעם הדברים וז"ב ופשוט: