שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק י׳ סימן ו׳

והנה שאל אחד מהתלמידים דלהרא"ש מצד מצות מרור אין חיוב בכזית א"כ איך אמרו בפסחים דף קט"ו דמרור בזה"ז דרבנן ואתי דרבנן ומבטל למצה דאורייתא אבל בזמן שבהמ"ק קיים אינו מבטל הא יוכל לבטל אף בזמן שבהמ"ק דכל הכזית אינו רק רשות מצד הברכה דמברכין לאכול ואינו רק דרבנן ומה"ת סגי בכ"ש ולפע"ד הדבר נכון ואדרבא בזה יתיישב דברי הש"ס שם דהנה באמת הדבר תמוה דלרבנן דס"ל דיאכלוהו כל אחד בפ"ע פירש"י בהדיא דלא קאי על הפסח רק על מצות ומרורים בעצמם וא"כ שוב אין מקום לדברי הרא"ש וצ"ל דהרא"ש דייק מהלל דס"ל יאכלוהו קאי על הפסח ולפ"ז נ"ל דמיושב הקושיא דבאמת הלל דס"ל דמצות אין מבטלות זא"ז וא"כ אף שסגי בכ"ש מ"מ אם אוכל כזית בודאי מצוה מן המובחר הוא ושפיר כל הכזית הוא מצוה דהי מיניהו מפקית והרי אוכלו בב"א וא"כ כל הכזית הוא אחת ולא נקרא רשות ולרבנן באמת ס"ל דיאכלוהו קאי לכל אחת בפ"ע. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דלהלל יש לומר דגלי קרא וגם לרבנן יכול לכרוך ולפמ"ש א"ש דלהלל אם מצות מבטלות זא"ז רק דכאן גלי קרא וקשה דהא לא גלי קרא רק שיאכל כ"ש והיותר מבטל וע"כ דמצות אין מבטלות וכל שאוכל בב"א הכל נחשב מצוה אחת ולרבנן ע"כ דמצות מבטלות דאם יאכלוהו קאי על פסח שוב יקשה היאך אוכל כזית מרור הא א"צ רק כ"ש ודו"ק. והנה בהא דאמר רבא קט"ו בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא והקשו בתוס' הא כיון דלא יצא ידי מרור שוב הו"ל רשות המרור ומבטל להמצה ולכאורה קשה הא גם אי מרור דרבנן מבטל מצה דאורייתא וראיתי שהקשה כן המהרש"א ולכאורה תמהתי דמה קושיא הא ע"כ הא דאכל מצה ומרור כאחד הוא בכריכה דאוכל ביחד וא"כ אז ל"צ כזית מרור ושוב הוה מצה יותר על המרור והמרור לא מבטל לי' כמ"ש התוס' בזבחים דף ע"ח וגם תמוה דהא בכריכה אנן עבדינן מצה ומרור כאחד כהלל וא"כ אין מקום לקושית המהרש"א. אך ז"א דע"כ מיירי בעיקר אכילה דאל"כ מה קמ"ל דידי מצה יצא הא ע"כ כבר אכל מצה בפ"ע וא"כ א"צ לצאת ידי מצה רק לאכול מרור בלבד ומיהו ע"כ רבא קאי למ"ד דמצוות אין מבטלות זא"ז ובאמת ר"א ס"ל דמצוות אין מבטלות כדאמרו בזבחים ע"ט ועיין רז"ה והרמב"ן במלחמות מ"ש בזה סוף ע"פ ובשו"ת אא"ז בעל שער אפרים חיו"ד ובכו"פ סי' צ"ח בסופו וא"כ שוב אין מקום לדברי המהרש"א ועיקר קושית התוס' הוא דרשות ודאי דוחה וכמ"ש ודוק היטב. ועיין בר"ן פרק שני בפסחים גבי הא דאמרן במשנה דכל מיני מרור מצטרפין לכזית כתב הר"ן דאשמעינן דלא נימא כיון דאמרירותא קפדינן טעמא דחד מבטל לחברו קמ"ל ולכאורה הא מצות אין מבטלות זא"ז וע"כ דיש לחוש שמא יקח יותר מהשיעור. ובזה מדוקדק מ"ש מצטרפין לכזית והיינו דוקא כזית דיותר שוב אחד מבטל חברו דהוא יותר מהמצוה ולפ"ז מוכח דמרור צריך כזית ודלא כהרא"ש ודו"ק. והנה בגוף חידושו של הרב הגאון מליסא ז"ל שחדש דבמרור אינו יוצא במלילה כבר כתבתי לעיל בזה ובשנת תרל"א הוספתי דברים בזה דבאמת במרור יש שתי ענינים חריפות ומרירות והנה ע"י שליקה ובישול אזלו שתיהן ואינו חריף ולא מרורות שע"י הבישול והשליקות נתבטל החריפות א"כ החריפות אזל לי' ואינו מרגיש טעם מרירות ולזה כוונו במה שאמרו בעי טעם מרור וליכא אבל ע"י המלילה אזל החריפות שאינו חריף אבל אדרבא נשאר המרירות ואדרבא ע"י החריפות אינו מרגיש כ"כ טעם המרירות אבל כשנמלל אזל החריפות ונשאר המרירות ומרגיש טעם המרירות ביותר ועינינו רואות דכל שנמלל מה שמשתהה יותר יותר נתמרר רק שפנה טעם החריפות ובמרור לא בעינן רק שיהי' במרירות וע' בירושלמי פ' כיצד מברכין ובפסחים פ' שני מבואר ג"כ כן וא"כ אדרבא במלילה מרגישין טפי מרירות וסגי בזה וז"ב כשמש: