שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק א׳ סימן ב׳

נסתפקתי אם יכול להתנות ע"מ שלא יעבור בב"ת ומקור הספק דאף בדבר שבבמון דתנאי קיים מ"מ הא אמרו בב"מ דף נ"א ע"ב ומכות דף ג' בע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ע"מ שא"ב אונאה הרי יש בו אונאה וכן הוא במכות דף ג' לענין שביעית (דאינו משמט) והיינו משום דהו"ל מתנה עמש"ב והיינו משום דא"א לו להתנות על ד"ת דע"כ הוא חל וה"ה בזה דע"כ חל ועיין בתוס' שם ובטוש"ע חו"מ סי' רכ"ז סכ"א. אך נראה דבזה ל"ש זאת דע"כ לא אמרי' זאת רק גבי שמיטה דאונאה דהתורה לא הקפידה על הנאתו של זה רק שרצתה שלא יהי' בו אונאה והאיסור על המוכר ועל הלוקח רק שאם רצה למחול מוחל וכן בשמיטה א"כ שפיר אמרינן דהאיך מתנה ע"מ שלא יהי' בו אונאה הא מ"מ מאנהו וע"כ הו"ל באיסור אבל כאן עיקר האיסור הוא משום כי אליו הוא נושא את נפשו וא"כ כל שמתנה עמו שלא יהי' ב"ת ולא נכנס אדעתא דהכי שיקבל המעות תיכף א"כ שוב ל"ש איסור ב"ת ולא גרע מהא דמבואר בש"ע שם ס"ט בשכיר שמכיר בבעה"ב שאינו משכירו רק ליום השוק דאינו עובר ומכ"ש בזה דעיקר ההקפדה בשביל השכיר והוא מחל ונתיאש מזה וז"ב מאד. ובזה נ"ל דה"ה בפועל שמתנה שלא יאכל מן הדייש דמועיל וגם בזה אף שמתנה ע"מ שלא יהא בו דין חסמה דמותר דעיקר הוא בשביל הפועל והא אתני עמו שלא יעבור וז"ב ועיין סי' של"ז סי"ז ובזה נ"ל דאם משכיר בהמה ומתנה עלי' שלא תאכל דכפי הנראה אינו רשאי כמו דאינו רשאי להתנות על בניו ובנותיו הקטנים כמבואר בדף צ"ב דב"מ ובש"ע סעי' י"ז וה"ה על הבהמה אך י"ל דתלוי בפלוגתא אי צב"ח דאורייתא דאם לא הוה רק דרבנן בדרבנן תנאו קיים דלא עדיף מצער ממש ולדידן דקיי"ל שהוא מה"ת כמ"ש בטור או"ח סי' ש"ה א"כ אינו רשאי להתנות כנלפע"ד. שוב ראיתי בש"ך סי' של"א ס"ק ב' שהביא בשם ספר חסידים שכתב שאם השכיר פועל מתנה ע"מ שלא תהי' בב"ת ואין בזה משום מתנה עמ"ש בתורה שהרי אמרו חכמים אדם מתנה עם הפועל לאכול לחם צר עכ"ל ודבריו לכאורה תמוהים דפשיטא דבדבר שבממון תנאו קיים ולא הי' צריך להביא ממרחק ולפמ"ש כוונתו אף שהתנה ע"מ שלא תהי' בב"ת דזה אינו מועיל וכאן מועיל דאין ההקפדה רק על השכיר ויכול למחול וכמו שם ודו"ק. ומן האמור נלפע"ד דדברי המ"א סי' קס"ט ס"ק א' תמוהין דבענין המאכל א"י להתנות ולפמ"ש הדבר פשוט דמועיל וכמו דמותר להתנות עם הפועלים על סעודתם וכן על השוכר בב"ת דודאי איכא צער כי אליו הוא נושא את נפשו וכן על הפועל בעת הדייש בודאי יש צער טפי ודו"ק. ועיין מגן גבורים שם. והנה לכאורה קשה למ"ד צער ב"ח דרבנן האיך יפרנס הך דחסמה דחמלה התורה על הבהמה שתאכל מדישה ועיין בש"ס ב"מ דף צ"ב ובטוש"ע סי' של"ח שמבואר דהוא משום תורת חנינה להבהמה ואם צער ב"ח דרבנן מכ"ש מה שהוא רק חסד וחמלה על הבהמה. אך נראה עפמ"ש א"ז הח"ץ ז"ל סי' כ"ו לישב קושית המהרש"ל שכתב דהיאך שייך שיאסרה התורה גזל עכו"ם והא כל התורה לישראל נאמרה וכתב הוא דאין הכוונה בשביל הגוי רק לנטוע בלבבינו החמלה והחסד ולהרחיק מאתנו המדות הרעות עכ"ל וה"ה כאן דהתורה כוונה לטעת בלבבינו החמלה על בהמתן של ישראל אבל צב"ח דנחלקו אי דאורייתא אי דרבנן הוא על גוף הבהמה להקדים פריקה לטעינה ששניהם הם מצות ורק בזה יש צב"ח והבן בדברים ויש להאריך בזה בב"מ דף ל"ב שם ואכ"מ.