שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק פ״ז סימן י״ב

והנה רש"י כתב דמפיהם ולא מפ"כ שלא ישלחו כתוב עדותן לב"ד ע"ש ובנימוק"י פד"א ובתוס' כתובות שם וב"ב דף מ"ם ולפענ"ד הוא ג"כ מטעם זה דע"י כתבו אפשר ליפות השקר דלא שייך דו"ח וכמ"ש הרמ"ע מפאנו וכמ"ש לעיל בשם הריב"ש. ועכ"פ ת"ל נתברר היטב כל השיטות בענין מפיהם ולא מפ"כ. ולפמ"ש אפשר ליישב קושית הקצה"ח סי' ס"ח שהקשה בהא דמבעיא בכתובות דף כ"ד אי אמנה שבשטר קמסהדי או אכלה מלתא קא מסהדי והקשה הוא דלכל השיטות יקשה דניהו דאכולה מלתא קא מסהדי מ"מ לענין זה שהוא כהן הו"ל מפ"כ ואין לו דין שטר לזה ע"ש ולפמ"ש א"ש דל"ק לשיטת הרמב"ם דבזה"ז דל"צ דו"ח כשר מפ"כ א"כ לענין יוחסין דלא בעי דו"ח וגם כיון דאכולה מלתא קמסהדי והו"ל כאלו נחקרה עדותן בב"ד א"כ ממילא מועיל גם לענין יוחסין וגם לשיטת הרי"ף אף שלפי דעתו גם בזה"ז שבטל דו"ח בד"מ מ"מ מפ"כ פסול הא כל שהוא שם שטר עליו ל"צ דו"ח ומטעם דמעשה לא עבדי וכיון דאכולה מלתא קמסהדי א"כ הוה כנחקרה עדותן בב"ד אכולה מלתא ודו"ק. וגם לשיטת בעה"מ דדעת המתחייב בעינן ועכ"פ כיון שנעשה שטר ולא קרינן בי' מפ"כ דמפי כתבו הוא א"כ אם נימא דע"ז לא מהמני שוב נתבטל כל עדותם מטעם עדות שבטלה מקצתו וכיון דעל שטר מהמני והם אכולה מלתא קמסהדי לא מקרי מפ"כ וגם קושית מעלתו מב"ב יש ליישב עפ"ז ונלאיתי להאריך. ועיין ברי"ף פ"ב דכתובות גבי כותב אדם עדותו ומעיד עליו לאחר כמה שנים שרש"י פירש דיכול להעיד מפי כתבו וגם הרי"ף החזיק בפירוש הלז ודחה דברי הה"ג דלדבריו מה אמר רבא ש"מ מדר"י הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו מדכר לי' חברי' דהא היינו הך עצמו. ולפענד"נ בפשיטות דסד"א דאחרים עדיפי דאם זה מזכירו שוב נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד ולזה קמ"ל כיון דאחר מותר להזכיר להעדים והיינו דכל שמזכירין אותם נזכרים ומעידים מפי עצמם וה"ה כאן דכל שזה מזכירו שוב אומר מפי עצמו והר"ן שם הביא ראיה לפירש"י והרי"ף מהא דאמרו בתוספתא יפה כח עדים מכח שטר שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו כותב אדם על השטר ומעיד לאחר מאה שנים ומשמע דמיירי משטר זכרון ע"ש ולפענד"נ דגם משם ל"ק דהנה צ"ב דלפי שטחת לשון התוספתא קשה למה קאמר יפה כח עדים הא גם בע"א שאומר מת פלוני תנשא אשתו וגם אטו בזה לבד יפה כח העדים והרי אם עדים אומרים שלא פרע מהמני ובשטר יכול לטעון פרוע ועוד כמה דברים. אך נראה דהנה ע"א במיתה דנאמן הוא ספק אם משום מלתא דעל"ג ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דאם נמצא כתוב בשטר שמת פלוני י"ל דעד סמך על השטר וכיוצא בזה כתבו לענין עד מפי עד דאינו נאמן מה"ת ומכ"ש במצא כתוב בשטר כיון דמה"ת ל"ח לזיוף רק דרבנן אצרכו קיום א"כ שוב י"ל דזה סמך על השטר ול"ח שמזויף הוא וכיון דאנן לא סמכינן על השטר שוב גם הע"א לא מהימן ועיין באהע"ז סי' י"ז סי"א. ולפ"ז זהו שנקט דיפה כח העדים שעדים נאמנים ושטר אין סומכין עליו ומ"מ אם עדים אומרים שמענו ושכחנו מועיל אלמא דכח עדים יפה מהשטר. ולפ"ז נ"ל דגם הך דכותב אדם עדותו על השטר ומעיד גם זה שייך לענין זה דיפה כח עדים דהנה באמת לפירוש הה"ג ע"כ דא"י לטעון פרעתי וכמ"ש הר"ן בשם הרשב"א. ולפענ"ד היה נראה דלכך א"י לטעון פרעתי דהו"ל כתוך זמנו דכיון שזה נתן לו קנין בפני עדים שיוכל לכתב עליו שטר אף לאחר מאה שנים ועכ"פ לא הוקצב זמן פרעון ושוב הוה תמיד כתוך זמנו. ומעתה זהו שיפה כח העדים שהרי על שטר צריך לשבע אם טוען אשתבע וכל שיש עדים אינו נאמן לטעון פרעתי ודו"ק היטב כי אף שזה רחוק בכוונת התוספתא אבל עכ"פ הדינים שחידשתי בזה נראה שיש מקום לאמרם להלכה ולא למעשה ודו"ק: