שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק פ״ו סימן ד׳

והנה השע"א סי' ל"ח נסתפק אם בהנקברין שייך לומר כתותי מכתת שיעורי' והשעה"מ השיג שם מדברי התוס' ביבמות דף ק"ד ד"ה סנדל דאף בדבר דטעון גניזה כע"ז של ישראל ג"כ אמרינן כתותי מכתת שיעורי' ע"ש ובתשובה אחת הארכתי בזה הפרט. וכעת נראה דהנה יש לחלק דבדבר שלאחר שנשרף אינו ראוי לאותו דבר כמו התם דבעינן שיהיה ראוי ללולב או לנעל של חליצה ובזה פשיטא דאין חילוק בין נשרפין לנקברין דסוף סוף לכשישרף או נקבר לא ראוי לאותו דבר אבל במקום שא"צ דוקא להדבר בשלימותו שפיר יש לחלק בין נשרף לנקבר דכיון שעכ"פ לא נעשה עפר ורק שנקבר ל"ש לחשבו לעפר בעלמא דאף לאחר שנקבר הוא עודו קיים וכעין זה אמרו בחולין דף פ"ח בכיסה בעפר עיר הנדחת דכל כמה דכתת מעלי טפי אף בנשרפין לא אמרינן כתותי מכתת שיעורא ע"ש. איברא דלפ"ז יקשה בהא דהקשו התוס' בכה"כ דכתותי מכתת שיעורא דמה בכך שיעשה עפר לאחר שנשרף ויהיה אפר ואטו לענין לטמאות אוכלין נ"מ בזה הא זה כמו זה הא גם בעודו קיים אינו קרוי אוכל ואפ"ה מטמא ה"ה לכשישרף וא"ל דשם נפיק מכלל אוכל כל שנשרף דא"כ כיון שעיקר הוא בשביל שיצא מכלל אוכל הא בזה לא שייך כתותי מכתת שיעורא דכעת שעכ"פ לא נשרף מקרי אוכל ואם היה ראוי גם לאחר שישרוף להיות עוד שם אוכל עליו הי' מטמא וא"ל דכבר נעשה מצותו ומותר אפר דא"כ עכ"פ כל שלא נשרף עדן ולא נעשה מצותו עוד לא מכתת שיעור דבשלמא כשאנו צריכין שיהיה שלם שפיר אמרינן דכל שעומד לשרף אף לדידן דלא קיי"ל כר"ש ולאו כשרוף דמי מ"מ שיעור אין בו אבל בדבר שלא אכפת לן שיהיה שיעור הדבר בעינו ואף אם היה דק דק כל עוד שהי' בו תורת אוכל הי' מקרי שיעור לענין ט"א וא"כ כל עוד שלא נשרף לא שייך בזה כתותי מכתת שיעורא ועוד לא נעשה מצותו וצ"ל דהא כל כה"כ נתערב עם דבר היתר דבעודו נזרע מותר. וגדולה מזו כתבו התוס' במנחות דף ו' וחולין דף קט"ז דאף המשקה שנעשה אח"כ מה שגדל מקודם נאסר מכח תערובות. ולפ"ז אם היה נשרף שוב היה בודאי בטל ברוב דאפר באפר בודאי בטל ברוב ועיין מ"א סי' תצ"ח וא"כ בזה שפיר אמרינן כתותי מכתת שיעורי' דכל שהיה נשרף הי' בעצמותו מותר דהי' בטל ברוב ואמרינן כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שיעורי'. ובזה מיושב מה שלא הקשו מערלה דבערלה לא שייך כתותי מכתת שיעורא ועדיין צ"ע בזה דאיך שייך כתותי מכתת שיעורי' דאם נעשה אפר היה מותר לגמרי דהיה בטל ברוב דאף דכל הנשרפין אפרן מותר היינו משום דנעשה מצותו אבל כאן ממילא היה בטל ברוב ומותר וצ"ע בזה. עכ"פ יהיה איך שיהיה בנקברין ודאי לא שייך כתותי מכתת שיעורא בדבר שא"צ שיהיה הדבר כלו ביחד וכמ"ש למעלה. ובזה נראה לי לפרש דברי הר"ן במ"ש ומיהו באותם שצריכין ביעור למ"ד כל העומד לשרוף ותמהו כלם דמה בעי לשלול במ"ש ומיהו באותם שצריכין ביעור הא עד עתה מיירי ג"כ בזה ולפמ"ש י"ל דבעי לשלול באותן הנקברין דא"צ ביעור ובזה מיושב קושית הפר"ח סי' קכ"ד והג"פ שם ודו"ק. וראיתי בישוע"י לדו"ז הגאון ז"ל שהקשה על הר"ן מהא דאמרו בירושלמי לענין קידושין בכתבו על א"ה דכשר ואמאי לא יפסול בדבר שצריך שריפה משום דכתותי מכתת שיעורא וגם אמאי לא יישב הירושלמי הא דקתני פסול דמיירי בכה"ג ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבקידושין דהיא יכולה להתקדש בזה דעכ"פ לדידה שוה לה וגם שלכה"נ מותר ולא שייך בזה כתותי מכתת שיעורא דניהו דמצדו כתותי מכתת שיעורי' עכ"פ מצדה נהנית מזה וכבר נסתפק המלמ"ל בהלכות אישות בכה"ג דלדידה שוה אי מקודשת דבהנאה תליא מלתא אבל בגט דעיקר הוא מצדו דכתיב ונתן והיא מתגרשת בע"כ כל דלדידיה כתותי מכתת שיעורא פסול דליכא נתינה ודו"ק. והנה בהא דאמרו במעילה דף ז' דמחשבין על האבוד והשרוף ומקשה הש"ס כיון דאין מחשבין על הנשפכין גם על האבוד אין מחשבין ומסיק רבא דעל העומד לשרוף ולאיבוד מחשבין וכ"כ הרמב"ם פי"ד מפהמ"ק הי"ח לכאורה משמע דלא כר"ש דלדידיה כל העומד לשרוף הוה כשרוף ובשלמא על האבוד י"ל דבדבר שאינו בשריפה לא אמר ר"ש משא"כ בשריפה. אבל באמת רש"י תיקן שם וכתב דלא מיירי בעומד לשרוף רק שנשרף ונאבד אח"כ אבל בשעת שחשב לא הי' עומד לשרוף כלל וכפי הנראה רש"י הרגיש בזה משום דכתב במנחות דף ק"ב דקי"ל כר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל התוס' שם ד"ה אלא פירשו דמיירי בעומד בפי כלב ובפי כבשן ולדידי' משמע דלא קיי"ל כר"ש. ומדברי הרמב"ם אין הכרע לאחד מהפירושים ובאמת שכפי הנראה אזיל בשיטת התוס' דאל"כ היה לו לבאר דנשרף אח"כ לא שעומד לשרוף וא"כ צ"ע בזה. ובאמת הא דאמרו שם דבנשפכין כיון דלאיבוד אזיל לא מהני בהו מחשבה לא מצאתי מבואר בדברי רבינו פי"ג מפהמ"ק הז"ח ובעין משפט ראיתי שרשם פי"ז מפהמ"ק ה"ז ובהלכה ז' לא נמצא כלל וגם בה"ח לא ראיתי זאת וגם לא ביאר רבינו כפי אחד מפירושים שברש"י ותוס' שם מה הכוונה להך דנשרפין ודו"ק: