שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק פ״ו סימן י׳

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

והנה ביום ב' קדושים ג' אייר תרי"ד עיינתי עוד בענינים אלו וארשום בקצרה מה שראתה עיני בדברי זקני הח"ץ ז"ל סי' ק"ז במה שמיישב דברי הרמב"ם פ"ג מאה"ט ה"ב וג' ליישב תמיהת הראב"ד ופירש דמ"ש בזבחים דף ק"ה אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר קאי על רבנן ולא על תנא דבי ר"י וא"כ מבואר כשיטת הרמב"ם. ולכאורה חשבתי דא"א לנטות ימין ושמאל בזה. אמנם אחר העיון א"א לומר כן דמלבד דקשה א"כ למה צריכין רבנן לומר שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין והלא לדבריו בע"ח א"י לקבל טומאה. וממילא א"י לטמא אחרים והי' די בשאמר מפני שהוא חי והחי אינו מיטמא ולא מטמא. ומלבד כל זאת אני תמה מאד דלדבריו שפרה מיירי שנטמא מאבר המטמא אות' וא"כ כבר נפסלת וא"כ יקשה מ"ט דר"מ דל"ש לומר מפני שסופו לטמא ט"ח דהא כבר נפסל' ואינו סופו לטמא ט"ח וכמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ו בד"ה השני פרה בסופו ע"ש וגם דשעירי המשתלח ע"כ אינו מקבל טומא' וא"כ ממילא גם פרה אינו מיירי שמקבל טומאה ממק"א ולומר דר"מ מיירי שלא קיבל טומא' רק מעצמו מטמא ורבנן חולקין בשעיר המשתלח משום דהם מיירי שמקבלו טומא' זה דוחק גדול ולא ישוער דהא משמע דבמה שאיירי ר"מ ע"ז פליגי רבנן לענין שעיר המשתלח ומודו בפרה ופרים ואם איתא לדברי הח"ץ הא בזה שמיירי ר"מ בהא נחלקו רבנן גם בפרה ופרים דהא ר"מ ע"כ מיירי בלא נגע שרץ או טומא' אחרת בפרה דאל"כ מ"ט דר"מ דמטמא דל"ש דסופו לטמא ט"ח וגם בשעיר המשתלח ל"ש כלל נגיעת טומאה דבע"ח אינו מטמא לכ"ע ובזה לא נחלק אדם ועוד תמהני דלדברי הח"ץ ז"ל דרבנן מיירי כשנגע טומא' ור"ש דפליג בתוספתא והובא בב"ק שם מיירי ג"כ שנגע טומאה וא"כ יקשה הא דאמרו במנחות דף ק"ג דלר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף דמי פרה ונותר אמאי מטמא הא עפרא בעלמא היא ומשני דחיבת הקדש מכשרת ואם איתא הא כבר נפסל' הפרה ול"ש חיבת הקדש עוד ושאני נותר דאף דנפסלה מ"מ מצד הקדש נפסל' שנותר אבל פרה נפסלה משום דנוגע בה שרץ ול"ש חבת הקדש כלל וז"ב. ובאמת גוף דבריו הוא לפי מה שגרס לפנינו צריכין להכשר טומאה ממקום אחר אבל התוס' בב"ק שם כפי הנראה דגרסו אין צריכין הכשר טומא' ממקום אחר והיינו דהכשר טומא' אינם צריכין אבל הכשר אוכל בעי וא"כ אין מקום לפירושו. וע"כ נראה ברור דלכך נדו כלם מפירושו שהוא לכאורה פשוט בדברי הש"ס. שוב מצאתי בשיטה מקובצת בב"ק שם שהביא בשם ר"ת שפירש דל"ח פרה סופה לטמא ט"ח הואיל ואינה מטמא' לה מגופה אלא ע"י עוסקי' ומפרש פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ ס"ל דכיון דסופה לטמא ט"ח ע"י עוסקי' מקרי סופו לטמא ט"ח אבל רבנן ס"ל דלא מקרי סופו לטמא ט"ח ולכך צריכין לרבנן הכשר מים והכשר שרץ כלומר ע"י הכשר ונגיעת שרץ הוא דמקבלי טומאת אוכלין אבל שעיר חי אינו ראוי לקבל טומאה בעודו בחיים. הנה מבואר פירוש הח"ץ ז"ל שזכה לכוין לפירוש ר"ת אבל לפענ"ד צע"ג כמ"ש ואולי ר"ת לא ס"ל סברת התוס' בשם ר"י דאף לאחר שנפסלה מ"מ סופו לטמא ט"ח אבל הדבר צע"ג כמ"ש. גם מ"ש עוד הח"ץ במ"ש הרמב"ם פ"ה מפרה אדומה בזה במחכת"ה הציץ מבין החרכים וכבר העלה בזה זקיני וזקיני הגאון בשער אפרים סי' א' בזה דברים ברורים והביא דברי הרמב"ם בכמה מקומות ומה שחסר עוד השלים בסי' ל"ח ועיין ח"מ וב"ש ופר"ח סי' קכ"ד ביארו הדברים בשרשן ע"ש ודו"ק:
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא חמישאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.