שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק פ״ג סימן ט׳

והנה בשנת תרי"ג ב' בלק הגיעני תשובה מהרב מוה' מאיר בהרב מוה' אליעזר ני' אבד"ק זיקוב במה שאירע בעת שרחצו הכהנים ידיהם אמר אחד לחבירו בזה"ל דיא וועסט אוך וואשין והשיב איך בין טאקי אכהן נאר איך האב נישט צו צאהלין וועש געלד כן שמעו ממנו שני אנשים וכעת רוצה לישא גרושה באמרו שלא אמר רק דרך שחוק והיתול ובאמת אינו כהן וגם הראה מכתב מגיסו שכתב לו סג"ל שוב פעם שנית אמר ווען איך אפילו גיוועזין אכהן האב איך שוין אין דער כהונה פרגעסין בייא מיליטעהר וע"ז האריך מעלתו לצדד שמותר לישא ובאמת לבי בל עמי כעת ואני שרוי בצער ד' ירחם עלינו. אך בכ"ז אמרתי להשיב הנוגע לדין. הנה מה שהביא דברי המהר"ל מפראג שהביא הט"ז בסי' קפ"ה ותמה עליו מכתובות כ"ב יפה תמה וכבר קדמו במנח"י שם ועכו"פ הלכות נדה שם מ"ש בזה והעיקר מה שאני סומך בזה דהרי אף בממון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי מ"מ כל שאומר דרך שיחה מבואר בסי' פ"א ס"ח דבעי שיהיה דרך הודאה ולא דרך שיחה והוא מהרמב"ם וכל הפוסקים מודים לזה וא"כ כאן שלא הי' רק דרך שיחה בלבד שזה אמר לו בדרך שחוק דיא וועסט דיך אויך וואשין וע"ז השיב איך בין טאקיא כהן נאר איך האב נישט צי צאהלין וועש געלד וא"כ הרי לא אמר דרך הודאה רק דרך שיחה וגרע מדרך שיחה שאמר דרך שחוק ול"ש שויא אנפשי' חד"א. עוד נ"ל דבר חדש דל"ש שויא אנפשי' חד"א רק באם בעת שאמר נתקבלו דבריו אבל כל שלא נתקבלו דבריו ל"ש שויא אנפשיה חד"א וכ"כ הראב"ד בהשגות פח"י מאבה"ט אך אף להרמב"ם שם מה שלא נתקבל דבריה הוא משום שאין מאמינים לה ואמרינן דענ"ב אבל כאן הרי אם כהן הוא ואינו רוצה לעלות לדוכן הרי הוא רשע ומבטל כמה מ"ע ואין אדם משים עצמו רשע ולא נתקבלו דבריו בשעה שאמר ער איז טאקי אכהן. דא"כ למה לא עולה לדוכן וע"כ שאמר דרך שחוק ול"ש שויא אנפשי' חד"א וא"ל דבשעת מעשה הי' יכול לעלות אף בלי נטילה דז"א דעכ"פ אינו רוצה ליטול ידיו וכבר כתב בשיטה מקובצת בכתובות דף ח"י דאף שיאמר שלא עשה כמו שראוי לעשות שייך אאמע"ר ומכ"ש בזה. והנה הראב"ד שם ארכבה אתרי ריכשי משום שלא נתקבלו דבריה והודאתה וגם נתנה אמתלא והדבר תמוה למה לו שני טעמים וכ"כ בזה בתשובה וכעת נראה בתוספת נופך דהנה שויא אנפשי' חד"א הוא או מתורת הודאת בע"ד או מתורת נדר והנה משום הודאת בע"ד לכאורה ל"ש אמתלא שלא אמרה רק שיגרשני בעלי והא בעלה אינו מצווה לגרשה כמ"ש הה"מ. אך נראה דבאמת מתורת הודאת בע"ד לגבי עצמו הא לא נתקבל דבריה לגבי עצמה כלל ול"ש שויא אנפשי' חד"א ומשום נדר הא עכ"פ כל שנתנה אמתלא שחשבה שבעלה יאמין לה אין לך פתח חרטה גדולה מזו ויכולה לשאל על נדרה והרי בשעת נדרה הי' פתחה עמה משום אמתלא זו ואף דהמ"ץ סי' פ' כתב דהוה כנ"ש דליתא בשאלה זהו כשלא היה פתח עמו אבל כאן הרי פתחו עמו והוה נדר בטעות ולא חל הנדר וז"ב. ומעתה כאן שאין אדם מע"ר א"כ הוה נדר בטעות דסבר שלא יאמינו לו וגם לא שייך הודאת בע"ד דלא נתקבלו דבריו כלל ודו"ק היטב כי נכון הוא. ואף להרמב"ם היינו שם שנתקבלו דבריה רק דהבעל אינו מחוייב להאמין לה וכל שמשועבדת לגבי אחרים אינה נאמנת כמ"ש הר"ן סוף נדרים אבל במקום שמע"ר לא נתקבלו דבריו כלל ואינו נאמן ודו"ק. ובזה מבואר היטב החילוק שבין לבשה בגדי נדות לאמרה טמאה אני דכתבו הרמב"ן והרשב"א דבעשתה מעשה אינה נאמנת אף באמתלא והטור חלק ע"ז. ולפמ"ש א"ש דכל ענין אמתלא הוא דאף דשויא אנפשא חד"א מ"מ נתינת אמתלא הוה כנדרו ופתחו עמו דהוה נדר בטעות. ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה דבמסר ליד גזבר ל"מ שאלה דבשלמא אמירתו לגבוה דלא הוה רק דיבור אתי דיבור דשאלה ומבטל דיבור דאמירה אבל במסר ליד גזבר דהו"ל שאלה לא מועיל ולפ"ז גם כאן נדרו ופתחו עמו הו"ל כשאלה על הנדר אבל ע"י מעשה לא שייך שאלה וז"ב. ובזה מיושב הא דאמרו בכתובות כ"ב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ומפרשי התוס' אי מועיל אמתלא ותמה המהרש"א דמ"ש מא"א ואמרה פנויה. ולפמ"ש י"ל דבטמאה דאסרה עצמה על בעלה מה מועיל נדרה ופתחה עמו לגבי בעלה דכל דהתורה האמינה לגבי בעלה א"כ הרי גם הבעל שויא אנפשי' חד"א ומה מועיל פתח שלה לגבי בעל וע"ז אמר דאף בזו נאמנת והיינו משום דכל עיקר הנאמנות כתב הרמב"ן ריש גיטין מתוך שנאמנת לעצמה נאמנת לבעלה וא"כ כל שפתחה עמה ממילא גם לגבי בעלה נאמנת ודו"ק היטב ועיין בבית מאיר סי' ו' סי"ג מ"ש בכוונת הראב"ד ודרך ג"כ בדרך הלז דל"ש הודאה כל שלא נתקבלו דבריה והביא דברי הראב"ד לגבי אמנה אבל לא דבריו דברי ע"ש ועכ"פ לענין ממון ל"ש ענין אמתלא וכמ"ש בטעמו דזה דוקא מכח נדרי איסור ודו"ק היטב: