ומדי דברי זכור אזכור במה שחדשו התוס' והרא"ש בב"מ דף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה אי שחדשו דאם נשרף יכול הלוקח לחזור אף לר"ש והביאו ראיה מהאי גברא דיהיב זוזא אחמרא ובעי למנסב בי פרזק רופילא ולא אמרו שם דמקבל מי שפרע וע"כ דל"ש מי שפרע כיון דמפסיד לגמרי ובב"י האריך בסי' ר"ד אם באונס ממש אי שייך מי שפרע וכתב שם דדעת המרדכי דאף באונס ממש שייך מי שפרע וכן רצה לפרש דברי הרמב"ם ע"ש ובבה"ב שם חזר בו ונפלאתי מדוע לא זכר שר הא דאמרו בב"מ דף ע"ט דאם אמר חמור סתם צריך ליקח חמור אחר וכתב הראב"ד דוקא שהקנה לו בקנין דאל"כ אינו מחויב דלא קנה כלל דלא משך וגם מי שפרע לא שייך כיון שמת והובא ביתה יוסף סי' ש"י וביאר הדבר דלא שייך מי שפרע רק אם מבטל המקח ברצונו אבל זה שאנוס הוא שמת החמור לא שייך מי שפרע ומדברי הרא"ש וכל הפוסקים שם לא נראה סתירה לזה רק דהם מפרשים דנשתעבד במשיכתו של החמור שמת נשתעבדו נכסי המשכיר ע"ש אלמא דאי לא נשתעבד כל שלא פשע ואונס הוא לא שייך מי שפרע. ובאמת שאף אם נימא דגם באונס לא שייך מי שפרע לא יתיישב דברי הש"ס דהרי הש"ס אמר דחייב להעמיד לו אחר ומשמע חיוב גמור ולא דקאי בתורת מי שפרע בלבד וא"כ שוב יותר מסתבר כדעת הראב"ד דל"ש מי שפרע כלל באנוס לגמרי ועכ"פ הי' לו להב"י להזכיר זאת:
שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ע״ו סימן ט׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא חמישאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.