שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק מ״ד סימן ב׳

הנה בחידושי בטוש"ע שם כתבתי בזה וכעת נ"ל דבר חדש והנה בע"א ז"ב דל"צ כלל תורת הזמה וכמ"ש בעצמו אח"כ דאף מלקות אינו לוקה דלא בא להרשיע שום דבר וכמ"ש הרמב"ן במלחמו' בסנהדרין דף פ' ועקצה"ח ס"ס ל"ח ובמק"א הארכתי בזה ולפ"ז ע"א כשהעיד בראשונה ולא בא רק לחייב שבועה לא היה צריך כלל תורת הזמה ונתקבל עדותו בכשרו' ועכ"פ לשבועה הי' נאמן כשנים וא"כ אח"כ כשנמצ' עוד אחד מה לנו בזה שהוא לא היה בגדר הזמה מ"מ הא בעת שאמר לא היה צריך גדר הזמה וכבר הוחזק עדותו והו"ל כמ"ש הרמב"ם דאחר שהוחזק עדות אחד סוקלין אח"כ עפ"ז דכבר הוחזק וא"כ מכ"ש כאן דכל ענין עדות שאי"ל הוא משום דחיישינן שמא עי"ז ישקר ועיין בב"ק דף ע"ה ע"ב בסופו ה"מ היכ' דלא ידעי באיזה יום וכו' וברש"י שם אבל כאן כל שכבר הוחזק ולא אברי סהדי אלא לשקרי א"כ שפיר יכול להוצי' ממון אח"כ בעדותו וז"ב כשמש לדעתי ואף דאמרו בקידושין דף ס"ג ע"ב כי המני' רחמנ' לאב לאיסור' לקטל' לא המניה וה"נ נימ' לשבועה המני' ולא לממון באמת שהפ"י שם צווח ככרוכי' דהא כבר הוחזק והבי' דברי הרמב"ם הנ"ל ע"ש ובתשובה טיילתי בזה ארוכו' וקצרות אמנם כ"ז שם אבל כאן דעיקר החשש שמא משקר וכאן דודאי לא משקר א"צ לעדו' שאי"ל וז"ב. ובזה יש לפרש הא דנחלקו בסנהדרין דף למ"ד שם דמ"ס כי הימניה רחמנ' לע"א לשבועה ולא לממון ומ"ס וכו' אלא מצרפינן להו והיינו דמ"ס דע"ח לא אתי רק לשבועה וא"כ לענין ממון לא נתנה התורה נאמנות כלל ומ"ס כיון דהיה יכול לצרף שוב הוה בגדר עד גם לממון ודו"ק. ובלא"ה נראה לי דכיון דאת' העד האחר א"כ עכ"פ לא יכול לשבע נגד העד הראשון דע"ז לא נתנה התורה נאמנות לבע"ד רק כשאין כאן רק ע"א יחידי אבל כשיש עוד ע"א עכ"פ א"י לשבע נגדו וכל שא"י לשבע נגדו שוב הו"ל מחושואי"ל ומשלם וכעין מ"ש התוס' בנסכא דר"א וכאן עדיף טפי דאטו נניח לו שישבע ויפסול אח"כ לעדות ולשבועה דהשני העדים יפסלו אותו לעדות ולשבועה וגם הבע"ד בעצמו יכול להצטרף כמ"ש רבינו יקיר ועיין בש"ע סי' ל"ד ובתוס' ב"ב שם וא"כ כל שא"י לשבע כן חייבה התורה או לשבע נגדו או שיתחייב ממון וא"כ שוב שפיר מחייב העד הראשון ממון בעדותו ע"י שא"י לשבע נגדו ובע"א ל"צ תורת הזמה וז"ב מאד ומה שהבי' ראיה דהרי עדות שאי"ל בד"מ ע"כ ממשפט אחד צריך למילף כמו דו"ח ילפינן ממשפט אחד ולפ"ז הרי התוס' כתבו במכות דף ז' ע"ב לענין עדות מיוחדת דכשר בד"מ ולא ילפינן ממשפט אחד דהרי ע"כ לאו בד"מ קאי דהרי ע"א קם לשבועה וא"כ הרי בע"א לא בעי כאשר זמם כלל וא"כ ממילא ע"כ דקרא דמשפט אחד לא שייך כלל בד"מ ע"ש לפענ"ד יש לדחו' די"ל דבאמת בעינן כאשר זמם בד"מ ומה דבע"א ל"ש כאשר זמם משום דכיון דעיקר חיוב כאשר זמם הוא על מחשבתו שרצה להפסיד וכיון דבשבוע' לא חייב עדיין דיכול לשבע נגדו וא"כ ל"ש כלל כאשר זמם דלא רצה כלל לחייב דיכול לשבע נגדו ולפטור וגם בנסכא דר"א לא בשביל העד בא וע"כ מיירי שאמר אין חטפתי אח"כ וכמ"ש בשו"ת מיימוני לספר משפטי' סי' ס"א דהרי ע"א לא בא רק לשבועה ע"ש והארכתי בזה במק"א וכיון שכן ל"ש כלל כאשר זמם דיכול לומר לא באתי לחייב רק שבועה ולא ממון והוא אפסיד אנפשיה וכעין זה שמעתי מפי כבוד אבי הרב הגאון נ"י בהא דאמרו עידי נערה המאורסה אינם נהרגין מתוך שיכלו לומר וכו' וביאר הוא הסברא דכל החיוב הוא בשביל כאשר זמם וכל שיכול לומר שלא זמם זאת פטור מכאשר זמם ודפח"ח וה"ה כאן וז"ב ועיין בתומים ס"ס צ' מ"ש בביאור דברי התוס' במכות וא"ו תמצא ישוב לקושי' זו באופן אחר ודו"ק ולכאורה קשה דאם נימ' דבעינן עדות שאילה"ז בממון יקשה דהיאך יכשר עדות של זה היום וחבירו למחר הא אם יוזמו למפרע וא"כ נפסלו למפרע ותו לא הוה צירוף דהוה פסול וגם בעדים זוממין לשיטת הרמב"ם הו"ל נמצא אחד מהן קאו"פ ועבקצה"ח סל"ו וד' ותמצא ישוב נכון לזה ע"ש ודו"ק. ובמ"ש למעלה י"ל דלענין מחאה דבקרקע ל"ש מחושואיל"מ א"כ ל"מ עדות דל"ש התירוצים שכתבתי למעלה דהא כ"ז שלא הי' בפני שנים לא נחשב עדותן וגם ל"ש מחושואיל"מ בזה ודו"ק ומ"ש בהג"ה שם ראיה מהא דכתב הנימוק"י פרק חזקת דהא דאמר והן עדות אחת להזמה דאף דהוה כאשר עשה דכבר החזיקו בקרקע כתב בשם הריטב"א דמיירי שלא היה באותו שדה והקשה דאם נימא כמ"ש הש"ך בשם הנימוק"י דבעינן עדות שאי"ל א"כ היאך נאמנים עדי חזקה כל שהוא באותו בית הא הו"ל כאשר עשה וכל שלא יוכל לקיים הזמה שוב הו"ל עדות שאאי"ל וע"כ דלא בעינן עדות שאי"ל ורק דהנמוק"י הקשה בהא דאמר והן עדות אחת להזמה דמשמע ששייך הזמה ע"ז הקשה דהו"ל כאשר עשה ע"ש. הנה באמת קושי' גדולה היא אבל נראה דל"ק ל"מ לפמ"ש התוס' במכות דף ב' בתירוץ השני דכל שא"א לקיים כאשר זמם בשום צד א"כ ע"ז לא קאי כאשר זמם א"כ ע"י המלקות הו"ל כאשר זמם א"כ ה"ה כאן דבעידי חזקה שמעידין על מי שכבר בבית דכן הוא עיקר ענין חזקה א"כ בזה א"א לקיים כאשר זמם דהו"ל כאשר עשה א"כ בכה"ג יכול לקיים כאשר זמם במלקות א"כ גם בזה ל"ק ואף לתירוץ התוס' הראשון דכל שרצו להרוג נפש א"י לקיים כאשר זמם במלקות וא"כ ה"ה הכא לכאורה יכול לומר כיון דרצו להפסיד ממון א"י לקיים במלקות אבל ז"א דאטו מה שמתחייבין עדים זוממין הוא משום דממון קיל הא יש סברא דממונא חומרא ועיין בכתובו' דף ל"ב ורק דגזה"כ הוא שעדים זוממין ישלמו ממון א"כ זה כשאפשר אבל כל שא"א מהראוי שילקו דבאמת בכ"מ מלקי לקי ממונא לא משלם רק דעדים זוממין רבתה התורה לתשלומין אבל פשיטא דאם א"א מקיים כאשר זמם במלקות וא"ל דלענין מלקות ג"כ הו"ל כאשר עשה דז"א דלענין כאשר זמם דמלקות באמת הם זממו להפסיד שדה וא"כ לענין זה לא שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה דבשלמא כשהיו רוצים לחייב מלקות והי' נלקה שפיר יש מקום לומר דהו"ל כאשר עשה אבל כאן באמת הם זממו להפסיד שדה רק דהתורה אמרה כיון דא"א לקיים כאשר זמם ילקו עכ"פ בכה"ג לא מקרי כאשר עשה ובלא"ה ל"ק דהא בדרבנן באמת לא בעינן עדות שאי"ל וא"כ שפיר כל הסוגיות לדידן ומה"ת באמת י"ל דלא יוכל לחייב בעידי חזקה רק כשאינו בבית או בשדה וז"פ ומה שהאריך לדחות ראיית הש"ך מהרי"ף והרא"ש לענין עד הקרוב לדיין דפסול בד"מ משום דבעינן עדות שאי"ל אלמ' דבד"מ בעי עדות שאי"ל וע"ז האריך דבאמת כל דהוקש במשפט אחד אף דל"ש הטעם מ"מ הא כתיב משפט אחד וא"כ כשם שבד"נ פסול משום דבעי עדות שאי"ל וה"ה בד"מ אף דל"ש הטעם הנה לפמ"ש לעיל יש ליישב דבאמת י"ל דמשפט אחד ל"ש כלל בד"מ דהרי ע"א כשר ובו ל"ש כלל כאשר זמם וכמ"ש בעצמו וע"כ צ"ל דבאמת בעינן בד"מ עדות שיכול להזימה ורק בע"א ל"ש כאשר זמם כלל וכמ"ש לעיל דלא רצה לחייב ולפ"ז ע"כ דבעינן עדות שאי"ל בממון דאל"כ שוב י"ל דמשפט אחד לא קאי כלל דהרי בד"מ לא בעינן כלל עדות שאי"ל וא"כ ע"כ דגם בד"מ בעי עדות שאי"ל ושפיר ראיית הש"ך מהרי"ף והרא"ש וז"ב ומ"ש לדחות ראיית הש"ך מהר"ן ובע"ה דכתבו דלכך כשר בשטר עדים הקרובים לדיינים דל"ש הזמה בשטר דיכלו לומר אחרנוהו וכתבוהו וע"ז הקשה הש"ך דא"כ איך כשר לדידהו כל עדות שבשטר הא הו"ל עדות שאאילה"ז וא"ל דמיירי כגון שכתוב בשטר בזמנו כתבנו דהרי לדעת הרז"ה אף בזמנו כתבנוהו ל"ש הזמה בשטר ועוד דא"כ ממילא יש לפסול קרובים ג"כ כל ששייך הזמה והוא לא הכשיר רק מטעם של"ש הזמה לפענ"ד ל"ק דממנ"פ להרז"ה ל"צ כלל הזמה בשטר דהוא ס"ל דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דוקא בע"פ ולא בשטר ולשיטת הר"ן רק כשכתוב בו הזמן שייך בו הזמה אבל כל שלא כתוב בו הזמן ל"ש הזמה וא"ל דא"כ הו"ל עדות שאאי"ל דז"א דבאמת אם יהיה העד לפנינו יצטרך להגיד הזמן כדי שיהיה שייך בו הזמה ולדעת הפוסקים אסור להעיד מפי הכתב וא"כ יצטרך לומר הזמן ועוד כשיהיו עדים שחתם בזמן הלז יהיה שייך הזמה עוד נ"ל דבר חדש דלשיטת הר"ן דבעי כאשר זמם אף דיכול לומר דמאוחר הוא עכ"פ אהני' לאותו זמן שיאמר וכעין דאמרו בגיטין י"ז אהני לשבוע דבתרא ואף דיוכל לומר על יום שבאמת היה שם הא בשני עדים ל"ש דיוכלו לכוין בצמצום אותו יום ואף דלפטור עצמם שייך מיגו בשנים מ"מ עכ"פ משכחת לה שיוזמו עכ"פ באופן זה וכל שמשכחת לה הזמה שוב הו"ל עדות שאי"ל עכ"ל והדבר יפלא דהשתא באין בו זמן כלל כשר שטרי המאוחרין לא כ"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת כל הטעם דכשר שט"ח המאוחרין הוא משום דיכול לקיים עכ"פ הזמה במקצת דהיינו בשבוע דבתרא ולפ"ז גם לכתחלה יכולין לאחרו משא"כ באין בו זמן ה"א דלכתחל' אסור עכ"פ לזה כתב לפי שאין מדקדקין בדו"ח בד"מ לכך כשר ולכך אשמועינן דבזה כשר בדיעבד ולכתחלה יש לכתוב הזמן ובשט"ח מאוחר כשר לכתחלה. עוד י"ל בכוונת הרמב"ם דלפמ"ש הש"ך דלכתחל' אין לדקדק בד"מ אבל כשנמצא שא"י פסול גם בד"מ א"כ י"ל דבשטר שאין בו זמן א"כ שפיר השמיענו דא"צ לדקדק דאל"כ יפסול השטר לגמרי אבל בשט"ח המאוחר דיכול לאשכוחי הזמה שוב יש מקום לומר דמדקדקין קמ"ל דא"צ לדקדק כלל ועיין בש"ך סי' ל"ג שם: