שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ל׳ סימן ה׳

והנה בשו"ת מהרי"ק שורש ל"ג וכן קי"ל בש"ע יו"ד סי' א' שוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא כיון דהשוחט מכחישו והמהרש"ל והאחרונים נחלקו בזה ע"ש ועיין בט"ז וש"ך שם ובסי' קכ"ז אבל מדבריו שם נראה מבואר דסגי בע"א לפסול האדם מכשרותו ואם לא היה מכחישו היה נפסל עפ"י ע"א ול"צ שני עדים כלל. אמנם נראה לפענ"ד דשם הפסול של השוחט נצמח משום דהבהמה נשחטה שלא כהוגן והוא אמר שכשרה היא א"כ עיקר אנו דנין על חזקת הבהמה וכשרותה דכ"מ שאנו דנין בתר חזקה כבר הורינו הריטב"א ז"ל בחידושיו לעירובין דף ל"ו דאנו דנין על עיקר צמיחת החזקה ולא המסובב ממנו וא"כ על הבהמה נאמן ע"א באיסורין שהספק על השחיט' גופה וא"כ ממילא נפסל האדם עי"ז ושפיר יוכל לפסול אותו ע"א דעיקר אנו הולכין בתר עיקר החזקה וממילא המסובב מזה כמותן וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש המהרי"ק דשחיט' שניה גם העד כשר לאכול מזה כיון דאין מוחלט לפסול עולמות מכח זה א"כ ל"ש שויא אנפשי' חד"א והמשנה למלך בפ"א משחיטה הביאו ותמה ע"ז מדברי התוס' בכתובות דף מ"ד דכתבו דלענין אורעי סהדי כל שהודה שזייפו כל השטרות של אותן עדים פסולים הרי דשויא חד"א מהני אף להבא. ולפענ"ד נראה דבאמת צ"ב מה זו סברא של המהרי"ק דסוף סוף שויא אנפשי' חד"א. ולפענ"ד הענין כיון דלפסול האדם ל"מ שויא אנפשי' חד"א דמ"מ א"י לפסול אותו רק לאסור על נפשו הרשות בידו לאסור עצמו בשחיטתו אף שהוא כשר ולפ"ז כיון דעל האדם א"א לפסול רק דשחיטתו אסר על נפשו והרי לא אסר על עצמו רק אותה שחיטה דבאמת גם הוא אינו נאמן על האדם לפסלו אף שלא הי' מכחישו רק כיון דהבהמה אסורה ממילא נפסל וא"כ עיקר אנו דנין על הבהמה אבל שאר בהמות לא נפסלו וא"כ זהו כאן אבל שם אף דהוא מודה שהוא מזוייף אבל העדות לא נפסלו כלל ורק שנאמן על עצמו ויכול לזוק בנכסיו א"כ אין נ"מ בין עבר ובין עתיד דעל עצמו היה נאמן תמיד ובשלמא שם דע"י שהיה נאמן אם לא היה מכחישו היה גם האדם נפסל וע"כ משום דאנן על הבהמה דיינינן ומה שמסתעף ממנה הרי היא כמוה וא"כ גם מה דשויא אנפשא חד"א עיקרו דוקא אותה בהמה אבל כאן מעולם לא הניח לנו לדון על העדים רק דיכול להזיק בנכסיו ואין נ"מ בין עבר ובין עתיד ודו"ק היטב כי זה ברור: