שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק כ״ב סימן ח׳

והנה נשאלתי במה ששולחין אתרוגים בקאמסיאהן למכור וזה שלקח בקאמסיאהן לוקח אתרוג לעצמו והרי הוא נעשה שליח ואיך יכול לקנות לעצמו והלא לא יצא הדבר מרשותו. ולפענ"ד לכאורה היה נראה דבאמת צריך להבין למה אין השליח קונה לעצמו ניהו דאין כאן הוצאה מרשות לרשות הא כסף לחוד קונה רק גזירה שמא יאמר לו נשרף חיטך וכאן הרי הוא בביתו של השליח ול"ש החשש הנ"ל ולמה לא יקנה. אך ז"א דעיקר הטעם הוא דאין כאן דעת המקנה דהשליח כיד בעלים דמי וא"כ לא יצא מרשות לרשות כלל וא"כ לא מועיל נתינת המעות אך לפ"ז במקום שהבעלים אין נ"מ בדעתם שכל מי שיקנה יהיה נקנה לו א"כ מועיל וכ"כ המח"א שם וא"כ ה"ה כאן פשיטא דדעתו הי' שגם השליח יקנה ובפרט שלא יוכל לצאת י"ח מצוה רק באתרוגים הללו ופשיטא דלא הי' דעת המשלח שהשליח יקנה לעצמו מאחרים אתרוג וא"כ פשיטא דמועיל ודו"ק היטב כנלפענ"ד. והנה בגוף הקושיא שהקשיתי למעלה על הב"ח דבמשיב אבידה ל"ש חשדא דהא בהך דיוחנן חקוקאה קרי לי' להש"ס משיב אבידה מצאתי בספר י"ח להגאון מבראד שהרגיש בזה וכתב די"ל דאין כאן משיב אבידה דהא מחוייב לשלם כל שלא מכרו כמ"ש המ"א ר"ס תמ"ג ואף דיכול לומר הש"ל כמ"ש המ"א שם כאן שהיה מבצבץ החמץ ונחסר שוב אינו משיב אבידה. ואף שדפח"ח אבל הוא תמוה דא"כ איך קרי לי' משיב אבידה דהרי אמרו כמאן אזלא הא שמעתתא כרשב"ג ועכצ"ל דכל מה דמחייב לשלם הוא מפני שיכול למכרו וא"כ שוב הוה משיב אבידה. איברא דבאמת צ"ב כיון דהחמץ מבצבץ שוב בלא"ה היה מוכרח למכור. מיהו ז"א דהי' יכול למלאות בתיבה אחרת ולשמרה במקום שאין עכברים באים שם וא"כ שוב מקרי משיב אבידה. אך לדעתי א"ש בפשיטות דע"כ לא כתב הב"ח רק שם דאינו מוכרח להשכירו לאחר וכן במשיב אבידה מי ידע שזה מצאו וא"כ כל שמשיב אבידה ל"ש חשדא דאם רצה להעלים היה מעלים אבל כאן כיון דהדין הוא שהוא מוכרח למכרו כדי להשיב אבידה שוב שייך חשדא. ובזה נראה לפענ"ד לפמ"ש המ"א דחייב על שלא מכר וגרם לו הפסד שוב גם הנפקד עובר על ב"י דהו"ל דבר הגורם לממון ואף דכ"ז שהוא בעין אומר לו הש"ל מ"מ קרינא ביה לא ימצא כדאמרו בפסחים דף ה' ושוב עובר על ב"י. והנה הגאון באהע"ז הובא בח"י סי' תמ"ג חולק על המ"א וכתב כיון דאינו רק משום השבת אבידה למה יתחייב על מה שפשע ולא מכר החמץ דזה אינו רק גרמא בעלמא. הנה בתב"ש סי' ח"י ס"ק כ"ד האריך דשומר חייב אף בגרמא בעלמא ומ"ש שם התב"ש דאף בהיזק שא"נ י"ל דחייב השומר כבר הארכתי בחבורי כת"י להשיג עליו ע"ש וא"כ ממילא דברי המ"א נכונים דכל שאינו בעין חייב בפשיעה דל"ש לומר הש"ל וחייב על אשר גרם ובזה גם מ"ש דאם נגנב או נאבד בפסח פטור דעל גוף הפשיעה שלא מכר פטור דהי' יכול לומר הש"ל ומה שנגנב או נאבד אח"כ פטור דש"ח פטור ע"ז והנה מ"ש הח"י שם דהו"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס כיון דבתוך הפסח לא יוכל לומר הש"ל לא הבינותי דמלבד שאין האונס בא מכח פשיעה ואף אם נימא דבא ע"י הפשיעה מ"מ על הפשיעה יכול לומר הש"ל ואח"כ כשנגנב פטור ומה נ"מ לבעלים שנאבד דהרי אם היה קיים הי' אומר לו הש"ל וא"כ מה הזיקו דגם אם היה בעין היה אומר לו הש"ל. ובזה לא זכיתי להבין גם דברי המ"א שמחייבו על שלא מכרו דכיון דהוא פוטרו אם הוא בעין דיכול לומר הש"ל א"כ מה יתחייב אף שנאבד הא הי' יכול לומר הש"ל. אמנם נראה דהבעלים יוכלו לטעון אני בטלתי ומכרתי החמץ וא"כ לא הוה חמץ שעבר עליו הפסח ועכשיו שנגנב או נאבד מה לו לעשות ועכ"פ באם מודה שלא בטלו ולא מכרו ל"ש שום תשלומין דממנ"פ אם לא בטלו זה היה נאסר עליו בלא"ה ואם בטלו ומכרו שוב לא היה יכול זה למכרן וכל החיוב הוא רק כשלא מכרו המפקיד היה זה יכול למכרו. אך בגוף דברי המ"א שחידש דהנפקד חייב דהיה לו למכרו כמו דחייב ש"ח בהיה לו לקדם ברועים ומקלות. לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה לכאורה קשה לי על גוף הדין דש"ח שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות דחייב ואמאי הא אמרו בירושלמי פ"ח דמסכת שבועות דש"ח ששימר כל צרכו פטור ש"ש אין משערין אלא בגופו וביאור הענין דש"ח אינו חייב רק בשמירת החפץ ומטעם דזה סמך עליו וכמ"ש בשיטה ב"מ דף צ"ד בשם הרשב"א אבל ש"ש שלוקח שכר גם גופו משועבד לשמור ועיין בראש פרק הכונס דמביא ג"כ הירושלמי ולפ"ז כל דא"י לשמור בעצמו רק שהי' צריך לקדם ברועים ובמקלות זה צריך הגוף לשמור מהראוי דלפטור ש"ח וצ"ל דגם זה בכלל שמירת דחפץ כיון דע"י הרועים יוכל לשמור החפץ הו"ל שמירת חפץ וזה סמך עליו דכל מה שיוכל לעשות לצורך החפץ יעשה. ולפ"ז זהו לענין גוף החפץ אבל מה שלא מכר החפץ זה אינו שמירת החפץ רק שמירת הממון שלא יתקלקל זה ל"ש בש"ח כי אם גוף החפץ שמר שלא יתקלקל אבל מה שלא מכר זה אינו שמירת החפץ א"כ זה אינו רק כשמירת גופו שהגוף היה יכול לשמור שלא יאבד ממונו וזה ל"ש בש"ח. ויתכן יותר דש"ח דאינו חייב רק בפשיעה דהיינו שלא יפשע בחפץ מלשמרו ועי"ז יתקלקל החפץ אבל ש"ש חייב שגופו צריך לטרוח בשמירתו ולכך חייב בגניבה ואבידה אף שהוא שמר החפץ ונגנב ממילא מ"מ אין זה שמירת הגוף דהגוף הי' יכול לטרוח שלא יאבד החפץ ג"כ חייב וא"כ מה שלא מכר החמץ ז"א רק משום השבת אבידה אבל לא חייבה תורה לש"ח שיטרח בגופו ובפרט למכור החמץ ז"א מוטל על הש"ח ומה גם כיון דעיקר חיוב דש"ח הוא בשביל שזה סמך עליו והלך לו ואילו היה שם היה יכול לעשות בעצמו ואם לא רצה זה היה לו להגיד ומדקיבל עליו נשען על שמירתו וא"כ זה בדבר שאין המפקיד יכול לעשות שאינו שם אבל כאן זה הי' יכול למכור ולבטל בעצמו ורק דמשום השבת אבידה עשו חז"ל שהנפקד א"צ לסמוך ע"ז אבל שיתחייב בעי"ז באם לא מכר זה לא שמענו. ובזה מובן מ"ש האהע"ז שם וכן בשער אפרים סי' כ"ח דאם הי' ש"ש הי' חייב ובח"י שם תמה ע"ז דמ"ש ש"ש מש"ח ולפמ"ש החילוק מבואר. עוד נ"ל דלכך ש"ח שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות בחנם חייב אף דאינו מחוייב רק שמירת חפץ ולא בגופו היינו דאינו חייב לטרוח בגופו אבל מה שקורא רועים אחרים בזה גופו אינו טורח רק אחרים עושים אבל גופו נח ובשלמא אם היה מחוייב לשכור שפיר מקרי טורח גופו שצריך לשכור רועים ולהטריח אבל אם אינו מחוייב רק לקרוא לרועים בפיו ואם לא ירצו לילך בחנם אינו חייב א"כ אינו טורח בגופו. ובזה נראה מ"ש בסי' ש"ג דאם הי' לו לשכור ולא שכר דהו"ל פושע היינו פשיעה ממש דש"ש אבל ש"ח לא חייב דאין עליו לטרוח בגופו ועיין קצה"ח סי' ס"ו ס"ק מ"ו ולפ"ז אינו חייב לטרוח למכור החמץ דבגופו אין עליו לטרוח כנלפענ"ד ומ"ש הח"י דבפסח עצמו כשיתבענו יתחייב לפענ"ד גם אז יוכל לומר הש"ל ועיין קצה"ח סי' ס"ג. ובגוף דברי הח"י נראה לפענ"ד דצ"ע מתוס' גיטין דף נ"ג ד"ה מנסך ע"ש בתירוץ השלישי במה דפליגי רב ושמואל אי חייב על הגבהה ראשונה דשייך קלב"מ אח"כ ע"ש ודו"ק: