שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ב׳ סימן א׳

נסתפקתי בהא דכתב הרמב"ן דעד מפי עד הראשון נאמן כיון שזה השני אומר משמו וכ"ה בש"ע יו"ד סי' קפ"ה ובאהע"ז סי' קט"ו מהו הדין בשנים האומרים מפי שנים אם נאמנים הראשונים יותר כיון שהשנים אומרים משמם או דלמא כיון שהם שנים ותרי כמאה ואין הראשונים נאמנים יותר ובפרט דהעדים השניים מכחישים ואומרים שכן אמרו להם והראשונים כופרים ואומרים שלא אמרו כן (ועיין חלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק ע"ט ויש לדחות ולחלק) והנה לכאורה יש להם מיגו דאי בעי אמרו שהם ראו בעצמם כן. מיהו יש לומר דיראו שמא יוזמו ויתכחשו וגם בלא"ה דעת הרמב"ן בב"ב דף ל"א דעדים צריכים להיות נאמנים מצד דיבורם ולא מצד מגו והוה כעד הצריך שבועה דאינו עד ע"ש וכאשר השקפתי בזה ראיתי בחו"מ סי' כ"ג שכתב שם המחבר דוקא בדיין אחד אבל שנים נאמנים לעולם ואפילו אם יש שני עדים מכחישים אותם. ולכאורה משמע דמה"ט הוא משום דהראשונים נאמנים יותר מהשניים איברא דלפ"ז צריך להבין אמאי בדיין אחד אינו נאמן משנסתלקו לפניו הא זה הבע"ד אינו בא רק מכח שזיכה לו אותו הדיין וכיון דהדיין מכחישו למה לא יהיה נאמן יותר מהשני וכבר נתקשה בזה הקצה"ח שם ויצא לדון בדבר החדש. אבל לפענ"ד יש לומר כיון דשם מוקמינן בשודא דאל"כ נהדר ונידייני' וא"כ בשודא לא שייך זאת דע"כ לא כתב הרמב"ן דעד מפי עד הראשון נאמן יותר רק בדבר שהעד השני אינו יודע כל מאומה רק מפיו של הראשון הוא מעיד א"כ הוא בעצמו מודה שהראשון הוא עיקר וכל שמכחישו הראשון נאמן אבל בשודא דזה אינו תלוי בפלפול רק כפי הבנת הדיין וכפי אשר יגיד אף בלי טעם ועיין בסי' קל"ח וסי' רנ"ג וא"כ מה אולמא דהראשון משני הא גם הראשון לא הגיד אשר ראה וידע בפלפול וסברא רק כאשר ענה מלבו והשני מכחישו ואומר שכן אמר א"כ מה"ת יהיה הראשון יותר נאמן וז"ב לדעתי ולפ"ז לפמ"ש התוס' דשודא לא שייך רק בדיין מומחה דדן יחידי ע"ש וא"כ בשנים הדנים ע"כ לא מיירי בשודא א"כ הראשונים נאמנים יותר. איברא דלפ"ז צריך להבין להס"ד שם דלא ידע דמיירי בשודא מפ' ונהדר ונידייניה הא בלא"ה מהראוי להיות נאמן כיון שמכחישו וצ"ל דהס"ד ס"ל כיון דיכול למדייני' שנית א"כ אין הראשון נאמן יותר דכל שיכול לחזור ולדונו למה לן לנאמנותו ול"ש נאמנות וכמ"ש בש"ע דל"ש נאמנות ועיין בסמ"ע וש"ך דפירשו דאין סומכין על נאמנותו וצריך לחזור ולדון מחדש. אמנם עדיין צריך להבין לפמ"ש המהרשד"ם והובא בש"ך סי' י"ז דאחר שפסק הדיין א"י לחזור ולישב בדין דמחזי כנוגע וא"כ עדיין צריך לנאמנותו דא"י לחזור ולדון דמחזי כנוגע אבל זה אינו דש"ה דכבר גילה דעתו בפסק שוב לא יוכל לשויא נפשיה הדרנא אבל כאן כיון דיוכל לחזור ולדון לא מחזי כנוגע דהא כיון דלא רמיא אנפשי' למדכר היכן פסק דמה"ט אינו נאמן אח"כ א"כ יוכל להתנצל אח"כ שלא זכר וסבר שזיכה לחבירו וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הריטב"א בהא דפריך הש"ס ונחזי זכוותא מאן נקט והקשה הריטב"א כיון דאינו נאמן שוב יש חשש שמא נכתב הפסק אח"כ ע"ש. ולפמ"ש א"ש דכאן יקשה להס"ד דלא ידע בשודא הא הראשון נאמן וכאן ל"ש לומר דיכול לחזור ולדונו דז"א דכאן מחשב כנוגע כיון שכבר גילה דעתו בפסק וכמ"ש הרשד"ם וכיון דלא יכול לחזור ולדונו שוב נאמן הראשון וע"ז משני בדקריע זכוותי' וע"ז שפיר מקשה ויחזור ונדייני' וע"ז משני בשודא ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח. עכ"פ נחזור לענינינו דבשנים הטעם שהם נאמנים יותר אבל בסמ"ע וש"ך מבואר שם להיפך דשנים אינם נאמנים רק לפי שנוכל לתלות שטעו בשמיעתם וע"כ הדין צ"ע ויש להאריך שם ואכ"מ: